ולהילחם. אל תשכחי להילחם – פרק 3

המפתח שלהם להצלחה?
״מיטשל אני הורגת אותך! מה תיכננתם מאחורי הגב שלי?״ קמתי אליו בעצבנות ואחזתי בשולי צווארנו, מרימה אותו מעט כלפי מעלה.
״היי.. היי… המרדנית שלנו התעוררה״ הוא צחק לעצמו בקול חנוק מהאחיזה שלי.
״תגיד לי – מה – אתם תיכננתם – שאעשה?״ חזרתי לאט.
״סם פטרס. הנסיך. הבן של המלך והמלכה. אנחנו נתפוס אותו כבן ערובה״ הוא כמעט נחנק אז שיחררתי את האחיזה.
״ומה זה קשור אליי?״ הפנתי את המבט שלי לג׳וי.
״את אמורה לשחק המאהבת שלו,, ותפתי אותו להגיע לאן שנגיד לך, ואז נתפוס אותו״ החזרתי את מבטי למיטשל כשאמר את זה.
״אני מה?!״
״את משתתפת, או לא?״ הוא הסתכל עליי במבט רציני.
״ממש לא!״ הרמתי את הקול ובאתי לצאת לבחוץ. רוי קם ממקומו ושמעתי אותו לוחש למיטשל שהוא ישכנע אותי. בטח, את זה עוד נראה.
***
שעת בוקר מוקדמת, לא הצלחתי להירדם. תמיד אני הולכת לאגם בבוקר, כשהכול מתעורר.
אולי רק כמעט תמיד, רק מתי שאין לי כוח ללימודים. טוב נו… אז כן תמיד.
״בעצם, מה כבר אכפת לך, מה יש לך להפסיד?״ זה היה קולו של רוי. איך הוא הגיע לכאן, אף אחד לא יודע. אני המשכתי לזרוק אבנים על האגם ולראות עיגולים נוצרים מסביבם, מהרהרת במה שהוא אומר. מה יש לי להפסיד? מה באמת אכפת לי?
״את החיים שלי״ עניתי. ״אני משחקת פה ברגשות של בן אדם..״
״רגשות של בן אדם? זה מה שאכפת לך?״ הוא גיחך. ״פרדייס משחקים באנשים של העיירות כאילו היו בובות, הם הרגו את המשפחה שלך!״ הוא הרים את הקול.
״אז מה שאני צריכה לעשות זה לשחק ברגשות של הנסיך ולמצוא את עצמי מתה? וחוץ מזה, הם יודעים שאני מהעיירה. הם ראו אותי נלחמת בהם״
״את אגואיסטית״ פתאום הוא אמר. ״מה שאכפת לך זה מעצמך. את לא מוכנה לנסות אפילו. למען העיירה שלך, למען המשפחה שלך״ הוא הוסיף לומר.
אני אגואיסטית.
השפלתי את מבטי.
״וגם, להבריז למיטשל, כאילו את לא יודעת מה זה אומר״ הוא חיקה אותי על היום לפנות בוקר.
הרמתי את הראש שלי בחזרה ורוי כבר לא היה שם.
מה אתם אומרים על זה: נערה בת 17, שהפכה להיות חיילת לגמרי במקרה, אמורה לעבוד על הנסיך של הממלכה השולטת לבד ובלי שום עזרה.
אני אגואיסטית.
אני יושבת על שפת אגם, לא לומדת אף פעם, לא שם בשביל להיות עם אחותה הקטנה שדבר לא נשאר לה, קולעת צמה להנאתה בעוד שאיפשהו עמוק בלב האדמה עומדת להתחולל מלחמה.
אני אגואיסטית!