חיים שחורים פרק 1

פרק 1
"דן!"צעקה קלובר מאחוריי ורצה לעברי.
"היי קלוב"חייכתי לעברה והידקתי את המעיל שלי.
"קר,הא?"התנשפה כשהדביקה אותי ואדי קור יצאו מפיה.
"כן"הינהנתי להסכמה,הפוני שלי עף לאחור וחשף את פני.
"דנליס!"נשמעה קריאה מאחוריי,ג'וניור,יופי,כל משאני צריכה זה הערות שנונות על העבודה בספרות שעשינו ביחד,עינייה של קלובר ננעלו עליו והיא צימצמה את עניה,משנאה כמובן,על כך שהיה מאוהב בה בכיתה ו' והוריד לה את החולצה מפני שחשב שזה מש"מאוהבים" עושים,אף על פי שקלובר לא-מי יודע מה "בשלה" אפשר לומר,בניגוד אליי שכשאני מסתכלת למטה אני לא רואה את האדמה.
"היי ג'וניור"חייכתי אליו.
הוא לא חייך ורק אמר:"העבודה הזאת…ידעתי שהייתי צריך לעשות אותה בעצמי!החצי שעשית היה שטותי כל כך שנעשתי אדום מרוב מבוכה!בגללך קיבלתי 99!כמה סלנג…כמה…"הוא צמצם את עיניו"כמה שטויות…"אמר בקול ארסי.
נידהמתי."סליחה באמת"
הוא זקף את סנטרו:"הסליחה אינה מתקבלת!"
הוא הסתכל עליי במבט כאילו הוא המלך ואני המשרתת שלו,זה דרש אגרוף רציני,אבל למרבה הפתעתי ריסנתי את עצמי
ופשוט אמרתי לו בקול הכי רך שיכולתי לגייס באותו הרגע:"כן…סליחה על זה אבל יש לי דברים יותר חשובים לעשות מאשר להתווכח עם ילד שבוכה על הציון הכי טוב בכיתה"הסתובבתי והלכתי.
"הוא כזה כלב"ירתה קלובר והסתכלה על המבט הנידהם על פניו של ג'וניור.
"תיראי!הוא נידהם!הנתינה שלו "יבשה אותו"היא שלחה אליו מבט כועס,הוא התקרב אלינו ואמר:"שמעתי את זה!אם היה בכן טיפת שכל לא הייתן אומרות את זה קרוב כל כך לטווח השמיעה שלי,ואת…כהת-עור שכמותך קראתי שאתם חכמים במיוחד ובעלי כשרונות רבים"הוא סידר את משקפיו על אפו."כנראה שהספר טעה,לא נורא כולם טועים לפעמים"ואז חייך כשראה את הבעת פניי הארסית."חוץ מימני כמובן"הוסיף והתרחק.
"ראית אותו?!"פניה של קלובר האדימו מכעס"כהת-עור?! כלב בן כלב!גזען מסריח!"צעקה מאחוריו.
שתקתי.קלובר הייתה שחומה,כהת-עור,היה לה שיער שחור ארוך וחלק שהתפזר על כתפיה,אבל העור שלה היה מיוחד,הוא היה כהה ועדין כמו מוקה.
היו לה עיניים עדינות בצבע דבש וגוף רזה,לא בכושר,אבל בכל זאת רזה,החזה שלה היה בינוני ושפתיים עבות וקצרות שהעניקו לגוון הארגמן של האודם שלה יופי.
היא לבשה סוודר סגול וטייץ משובץ בצבעים שחור סגול ומגפיים ארוכות בעליי עקב ארוך.
היא-די נמוכה,עם העקבים היא הגיעה לגובה שלי ולעומתה אני גבוהה.אני די ההפך מימנה,יש לי עור שזוף ושיער שאטני
שהגיע לי קצת אחרי הכתפיים ותמיד היה חלק,ופוני בובה פרוע(שרוב הזמן הרוח העיפה אותו וכמעט לא ראו אותו)עיניים כחולות בהירות ושפתיים מלאות וקצרות.הגוף שלי היה רזה
וחזק,אני שומרת על כושר,וחזה גדול שמסתיר לי את רוב השטח כשאני מסתכלת למטה.
"תירגעי קלובר"משכתי בידה וחייכתי"הוא סתם דפוק"
"אידיוט"סיננה מבין שינייה והלכה אחרי.
"היי הנה החברה שלי!"צעק סם,החבר שלי,וזרק את מקטרת הנרגילה שעישן עם חבריו הצידה .
הוא נישק אותי .טעם עשן ואלכוהול הציף את הפה שלי והתנתקתי מימנו.
הוא התעלם וחייך אליי,לוקח עוד שלוק מהבירה.
"צבעת את השיער לכחול?"שאלתי אותו בזמן שהתיישבנו על משטח אבן,קלובר כבר התמזמזה עם פרד,בחור נחמד אבל לא חכם או חתיך במיוחד,גם סם לא בדיוק כזה מאז שהוא אמר לי שהוא עושה הפסקה מהנבחרת,פרש מתפקיד הקפטן בקבוצת הפוטבול והפסיק להתאמן.
מאז הוא רק טוחן אוכל אלכוהול וסיגריות ואולי עוד דברים שהוא מסתיר מימני.
שלא לדבר שפתאום גוון השיער שלו הפך לכחלחל.
"מה,זה?"הוא הצביע בחיוך על שערו החום-כחול.
"כן"החנקתי צחוק.
הוא צחק ואמר:"סתם כמה מרקרים שמרחתי על השיער בשיעור אלגברה"
חבריו-רוי,פרד ואלכס צחקו,הזעפתי את פני"אתה כזה אידיוט"
"אבל את אוהבת אותי"
"זה לא אומר שאתה לא אידיוט"
"את אוהבת אידיוטים?"הוא הרים גבה בחיוך וכרך מסביבי את זרועו.
"זה רע?ואתה אוהב בחורות עם ציצי גדול"
הוא עיקם את פיו לחיוך ושמתי לב פתאום שהוא השמין,לפחות הלחיים שלו."אבל ציצי גדול זה טוב"הוא רכן לנשק אותי,דחפתי אותו מעליי והשתדלתי לצחוק "בואי קלובר".
קלובר שהפה שלה היה מלא בסימנים אדומים מנשיקות,חייכה לפרד,לחשה לו משהו באוזן,הוא צחק והתנתק ממנה.
כשהתרחקנו אמרתי:"ראית את סם?איך הוא השמין…"
"נכון"היא צחקה"ופרדי מושלמי"אמרה ועשתה צורת לב עם ידייה,צחקתי וגילגלתי עיניים.
הגשם התחיל לטפטף והרטיב את שערי,את הטייץ השחור שלי ואת המגפיים חסרי העקבים שלי(שלטענת קלובר לא מושלמים),הכנסתי את ידי לכיסי מעילי ונשפתי אוויר קר."בואי מהר"השתעלתי.
"איפה החנית את הגרוטאה הזאת?!"שאלה באומללות ושמה את הקפוצ'ון של הסוודר על ראשה,הגשם התחזק ומהר מאוד נהיה למבול שוטף שבקושי היה ניתן להבחין במשהו מסביבי.
"דן!"צעקה קלובר.
הקפוצ'ון של מעילי הסתיר את השיער שלי אך הוא עדיין היה רטוב,נשפתי בכעס"קלובר בואי!אנחנו קרובות!"
רצנו בחנייה והגשם טיפטף ומרח לנו את האיפור והתיק שלי נרטב וכנראה גם הספרים והמחברות בתוכו,קיללתי.
ראיתי את האוטו,החיפושית הירוקה שלי,חייכתי וצעקתי לקלובר מעבר לגשם"היא פה!"
הוצאתי את המפתח מכיסי ולחצתי על לחצן הפתיחה,הפנסים של המכונית היבהבו והמכונית עשתה את צליל הפתיחה שלה,ניכנסנו מהר לשתי המושבים הראשונים וסגרנו את הדלתות
במהירות,קלובר התנשמה בכבדות והורידה את התיק שלה.
"חרא"קיללה,התיק הורוד המנצנץ שלה הפך להיות תיק מקומט בצבע פוקסיה כהה וספוג במים,
והתיק Jansport הכחול משבצות שלי הפך להיות גם הוא כהה ומלא במים,נאנחתי והעברתי אותו למושבים האחוריים.
הדלקתי את החימום והוצאתי את הפלאפון שלי.
2 שיחות שלא נענו ו-3 הודעות
גילגלתי עיניים,2 הודעות מסם והודעה משיין,חברה שלי.
וכמובן,2 שיחות מאמא,התקשרתי אלייה.
"הלו?"
"היי אמא.התקשרת"
"כן,הכל בסדר מתוקה?"
הסתכלתי על קלובר,איפור נמרח על כל פניה,היא הייתה רטובה והוציאה אדים מפיה כל פעם שהתנשמה,כנראה שאני ניראת באותו מצב.
"בערך,הגשם תפס אותי ואת קלובר"
"גשם חזק"אמרה"סם התקשר אלייך והוא מבקש שתחזרי אליו"
"סם יחכה"אמרתי"יש מצב את מכינה איזה קפה חם?"
"בטח חמודה"אמרה ושלחה נשיקה דרך השיחה.
"ביי אמא"אמרתי וניתקתי.
הקלדתי את הקוד והפעלתי את הווישרים,דרך החלון ראו בקושי את החנייה,שלא לדבר על הכביש.
"תיסעי דרך היער"אמרה קלובר שמחקה מייקאפ מפניה.
"דרך היער?"עיוויתי את פני.
"כן!זה גם יותר קצר"
"בטוחה?"
"לא,אבל שווה לנסות"היא כיווצה את המגבון לכדור ושיחקה בו בידייה.לחץ.
"נו טוב,שווה לנסות"פניתי לכיוון היער,במהרה הכביש החלק והנוח הפך להיות בוצי מלא באבנים שטילטלו את האוטו מצד לצד."אני לא חושבת שהאוטו שלי בנוי לזה"אמרתי.
"נו באמת,אבא שלי עבר פה פעם עם הג'יפ שלו ולא קרה לו כלום"
"זה,לא ג'יפ!"צעקתי והטילטולים התחילו לעשות לי בחילה.הבוץ הסתבך בגלגלי המכונית והאט"קדימה,מותק"התחננתי "יותר מהר"
אבל האוטו זז באיטיות,נעשה חשוך ביער וסבך עצים הסתיר את השביל והגשם איים לשבור את זגוגית החלון.משהו זז בין הצללים והאוטו נעצר במכה.
"מה זה היה?"שאלתי.
קלובר נבהלה."אולי דרסנו משהו"
יצאתי מהאוטו בטריקת דלת,הגלגלים היו מכוסים בבוץ ואבנים וכך גם כל שאר החלק התחתון.
"איכס"אמרה קלובר כשדרכה על הבוץ הסמיך והרטוב ושערה היה רטוב יותר משהיה."טוב שלא חידשתי את המייקאפ"
צעקה נישמעה קרוב אלינו,איש פירכס החזיק את בטנו והוא היה מכוסה בבוץ,היו לו טלטלים שחורים וזיפים,הוא היה צנום ועורו היה חיוור."תעזרו לי"לחש.
מיהרתי אליו,רומסת בוץ ואבנים.
הוא הביט בי,עיניו היו שחורות,כמו בור שנפער ואפשר ליפול לתוכו ולראות רק חושך.
"קלובר,בואי רגע,תעזרי לי!"הסתובבתי,אבל היא לא היתה שם,ראיתי אותה רצה ומתרחקת.
"קלובר!"צרחתי אבל היא כבר לא הייתה בטווח השמיעה.
הרמתי אותו."מצטערת,היא תמיד מפחדת מכל הדברים האלה".
"זה בסדר"הוא אמר ופתאום קולו היה צלול יותר.
בן רגע הוא התנתק מימני במהירות ונעמד מולי,חייך,עיניו בערו.
"אני צריך אותך"אמר והתקרב אליי.
הוא שלף את ניביו,ניביו היו ארוכים ולבנים כמו שלג כמו של ערפד.לא.ערפדים לא קיימים זה סתם חלום.אבל זה בהחלט נראה אמיתי,פערתי את עיני וברחתי לתוך היער,החלקתי על הבוץ.
"אל תיברחי,אני אתפוס אותך"הוא אמר.
קמתי מהר וענף שרט אותי,כמה שריטות בידי,שקרעו את שרוולי,הדם זלג מימני,הערפד פער את עיניו וחייך ברצון.
צרחתי,מלאה בבוץ ואבנים רצתי,רצתי רק רצתי אבל במהרה הוא תפס אותי הצמיד את ידו לצווארי.
"אל תדאגי",הרגיע,"זה לא היה כואב"
הוא הסיט את שערי הרטוב,צרחתי.
"זה היה מוות איטי בלי כאב"הוא אמר."תהיה ילדה טובה ואל תאבקי או שזה יקשה עליי מאוד ולך זה יכאב מאוד".
ניביו היו על עורי,עצמתי את עיניי בפחד.אך כעבור דקה הערפד התנתק מימני ומישהו בעל שיער שחור וחלק הגיח מהצללים ותקף אותו,הערפד הדף אותו מעליו והשכיב אותי,ראיתי את הבחור,לא ראיתי את פניו אבל עיניו נצצו בצבע זוהר של צהוב,זהב.
"לך מכאן זה החטיף שלי!"צעק הערפד שהשכיב אותי.
הבחור שלף את ניביו,הן היו ארוכות לא פחות מאשר של הערפד שרוכן מעליי עכשיו.הם כנראה רבים מי יאכל אותי,חשבתי.אולי היה לי זמן לברוח.אבל הערפד החדיר את ניביו לצווארי,כאב חד פילח אותו,צרחתי,הרגשתי את כל הדם בגוף זורם לאותה נקודה בצוואר שבה הוא נשך אותי ושם הוא מתרוקן ומתרוקן,צרחתי שוב.זה היה כואב ,אפילו כואב מאוד,כמו סיוט שלא נגמר.התנשמתי בכבדות ,והגשם והבוץ לא עזרו.
הבחור דחף את הערפד הצידה והתנפל עליו,הם התחילו לריב,שרטו אחד את השני,נערה בלונדינית עם עיניים ירוקות זוהרות וגופייה ירוקה הופיעה עם לפיד ונהמה לעבר הערפד שתקף אותי.צרחתי,הכאב עדיין פילח אותי ותחושה מוזרה שהלב שלי דוהר כמו סוס התחיל להאט,הכל נהיה מטושטש יותר ויותר.
הנערה אימה עליו עם הלפיד ושלפה גם היא את ניבייה,הערפד הסתכל עליי ודם נטף מפיו.הדם שלי.הוא ברח משם.
הנערה הביטה בי"היא תמות,היא גוססת,אין לה סיכוי."
הנער הביט בי ועיניו הזהובות סינוורו אותי,פלטתי אנקת כאב.
"יש,אפשר להציל אותה"
"ליאו…לא!עזוב!"צעקה הנערה.
אבל הוא כבר רכן מעליי וחייך.הוא היה חתיך.
ואז הוא שלף את ניביו ורכן מעליי כמו הערפד הקודם.
צרחתי,בכוחות האחרונים שלי נתתי לו סטירה אבל זה לא הזיז לו.
הוא החדיר את שיניו,אבל במקום הכאב של ההרגשה ששואבים ממך הכל פתאום התמלא בי כוח,הוא התנתק מימני,שרט את עצמו ופתח את פי,הדם שלו נטף לתוך גרוני.
התעלפתי,הכל הפך להיות שחור והתמונה האחרונה שראיתי היו עיניים צהובות זוהרות,מעבר לחשכה,מעבר למסך המטושטש.