…Baby Doll פרק 13
פרק שלוש- עשר – החלטות.
השעון הכה שתיים.
מנורת תקרה אחת האירה את המטבח כשעמדתי מול השיש. חושך הקיף אותי, מעודד את התשוקה היחידה שלי עכשיו. זה השתלט על כל החושים שלי. הייתי אבודה. לא יכולתי לחשוב בבירור. דיכאון סחרר את ראשי וערפל כל מחשבה הגיונית.
הבטתי בידי כשהן נמתחו קדימה. אף פעם לא הבנתי עד כמה חיוורת אני. אצבעותיי רעדו מהר יותר ויותר כשהן התקרבו אל הסכין. תפסתי בחפץ החד ומשכתי אותו אל מחוץ לבלוק העץ שהיה נעוץ בו וראיתי את השתקפותי בו. אף פעם לא נראיתי ככה.
הידקתי את אחיזתי בסכין בין אגרופיי וסגרתי את עיניי בכוח, מתקשה לחסום את המחשבות השניות לגבי מה שאני הולכת לעשות.
כל כאב, כל ייאוש יעלם אחרי זה. חשבתי. את יכולה לעשות את זה, ליה. את תהי עם אבא.
הדמעות הרטיבו את לחיי כשהן זלגו החוצה בחוסר שליטה. סחרור חושים שיתק את מוחי. העיניים שלי נפקחו במהירות כשהרגשתי את הקצה החד דרך הסוודר שלי – הוא נגע לי בבטן. נעצרתי, מחזיקה אותו שם. זה אמיתי.
הכאב הזה יהיה רק זמני. הוא יעלם בשנייה ביחד עם כל שאר הדברים, שמעתי קול מעודד אותי בראשי. הרגשתי גוש עולה ויורד בגרוני.
"טליה?" ירייה נוספת של המציאות פגעה בי. "מה לעזאזל את עושה?" הקול היה חזק יותר עכשיו.
הסכין נחטפה מידי וראיתי אותה מחליקה על המרצפות של רצפת המטבח. ואז הרגשתי את ידיי נתפסות בכוח. סובבתי בכוח כדי לפגוש את פניו של הארי. ראיתי אותו פעמיים. לא יכולתי לעקל מה קרה עכשיו, אבל הרגשתי בטוחה.
הראייה שלי נהייתה מטושטשת עם כל שנייה שעברה והכאב שהרגשתי בראשי נהיה מייסר ובלתי נסבל. "ליה," שמעתי את השם שלי נאמר מספר פעמים אבל קולו של הארי נהיה חלש יותר עם כל פעם שהוא קרא בשמי.
הברכיים שלי לפתע הרגישו חלשות. לא יכולתי לתמוך בעצמי יותר ונכנעתי לגמרי. אבל לא נפלתי. במקום, מצאתי את עצמי נתפסת ומוחזקת באוויר.
__
השריפה החלשה שהרגשתי בעפעפיי גרמה לי להבין שזה כבר לא לילה עוד לפני שפקחתי את עיניי. הייתי חסרת הכרה דיי הרבה זמן. מה קרה? המשכתי לשאול את עצמי.
ידיי נמתחו והתאגרפו, משכתי את המצעים שכיסו אותי.
נברשת יפיפייה נתלתה מעליי על התקרה וריח חזק של בושם היה באוויר. זה לא החדר שלי.
התיישבתי במהירות והראש שלי פעם בכוח מהפעולה. נזכרתי במכה שריצ'רד הנחית עליי. העברתי את ידי על ראשי והרגשתי תחבושת כרוכה סביב המכה. כאב הראש נעלם והכאב נחלש.
כשהערפל בראשי נעלם לגמרי הבנתי שאני בחדר של הארי. ואז נזכרתי במה שניסיתי לעשות אתמול בלילה. נחרדתי מהמחשבה שבאמת התכוונתי ללכת עד הסוף ולעשות את זה.
לא רק שזה היה מעשה מטופש ולא חכם, הוא גם היה אנוכי. לא חשבתי על ההשלכות. התעלמתי מהגורל שהייתי זורקת את המשפחה שלי לתוכו אם הייתי הולכת על זה והורגת את עצמי.
אני פשוט הרגשתי לכודה, אבודה ולבד. הייתי בתוך משחק שחמט שידעתי שלא משנה מה אני אעשה אני אפסיד, ולרגע רק רציתי לפרוש. רציתי לוותר, להרים ידיים.
הדלת הייתה פתוחה מעט וגברת בריפן נכנסה פנימה, דוחפת אותה עם הברך שלה, מגש של אוכל בידה. היא התיישבה בקצה המיטה, מניחה את המגש לידי. "איך את מרגישה, יקירה? הדאגת אותנו מאוד אתמול בלילה".
"למה אני בחדר של הארי?"
"הוא רצה להשגיח עלייך בלילה אחרי שהדוקטור הלך. בגלל שהחדר שלך הוא בקצה הכי רחוק של המסדרון זה יהיה דיי קשה לשמור עלייך אם תהי שם. אל תדאגי, הוא ישן על הספה למטה" היא הסבירה כשהיא מזגה תה חם לתוך כוס גדולה.
"דוקטור?"
"הראש שלך נפצע מאוד קשה אחרי ה… תקרית אתמול. היית חייבת רופא" היא הגישה לי את ספל התה. שמתי לב שהעיניים שלה החלו לנצוץ. דמעות הציפו את עיניה שוב.
"אני בסדר עכשיו, גברת בריפן" הכרחתי את עצמי למרוח חיוך על פניי.
"מתוקה, תבטיחי לי שאת לא תנסי לעשות מה שעשית אתמול בלילה שוב. אי פעם." הקול שלה רעד כשהיא דיברה.
"זה היה טיפשי, אני יודעת. משהו קרה לי וזה פשוט השתלט עליי. אולי פשוט קיבלתי מכה חזקה מידי בראש" משכתי בכתפיי לפני שלקחתי לגימה מהתה. "הארי סיפר לך על זה?".
"כן. תודה לאל שהוא הגיע אלייך בזמן. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך היסטרי" היא הנידה בראשה "הוא היה בריב עם איזו בחורה שהביא הביתה. יכולתי לשמוע אותם מהחדר שלי. שמעתי דלתות נטרקות וצעדים כועסים וחזקים והתעוררתי." אז על זה הייתה כל המהומה.
"אז הבחורה הזאת הלכה?"
"כן, ברור. היא עזבה מיד אחרי שהתעלפת במטבח, לא רצתה להטריח את עצמה לעזור או משהו".
השיחה שלנו נקטעה כשהארי דפק על הדלת הפתוחה. עדיין רציתי לשאול את גברת בריפן אם היא סיפרה להארי על ריצ'רד. אני אהיה מתה אם היא סיפרה. שיערו המתולתל של הארי היה מבולגן מתמיד והוא נראה כאילו הוא רק עכשיו התעורר. הוא עדיין לבש את החולצה של ראמונס מאתמול בלילה.
"אני אשאיר את שניכם לבד לרגע" גברת בריפן לחצה קלות על כתפי לפני שעזבה עם חיוך.
"אני יכול להיכנס?" הארי שאל ונשען כנגד המשקוף בכניסה לחדר.
"טוב, זה החדר שלך" חייכתי.
הוא הנהן והתיישב על הכסא ליד המיטה. "אחרי אתמול בלילה את לא תעזבי את החדר הזה לזמן הקרוב".
"למה לא?"
"אני רוצה לשים עלייך עין, להשגיח שאת לא תעשי משהו מטומטם שוב".
"אני לא" נאנחתי "הבטחתי לגברת בריפן שאני לא".
"את לא הבטחת לי" הארי שתל את המרפקים שלו על ירכיו כשהוא נשען קרוב יותר אל המיטה. "תבטיחי לי".
"אני מבטיחה" אמרתי לו בשקט.
הוא הביט בעיניי בזהירות, מאשר לעצמו שהתכוונתי למה שאמרתי. "ואת ככל הנראה… נפלת במדרגות אתמול? ככה את קיבלת את המכה בראש?".
גברת בריפן בטח המציאה את זה. "אה, כן. אני… אני כן. זאת הייתה נפילה דיי רצינית".
"אז את בטח נורא מגושמת. אף אחד אף פעם לא נפל במדרגות האלה" הארי הרטיב את שפתו התחתונה לפני שהמשיך "את בטוחה שזה לא שקר, ליה?".
"ב-בטח שזה לא. למה שאני אמציא את זה?" .
"זה היה עוד ניסיון להרוג את עצמך?".
הנדתי בראשי בהתנגדות. "אני נשבעת שלא".
"בסדר" הוא אמר. קיוויתי שהוא יעזוב את הנושא הזה כבר. הוא הצמיד את גבו כנגד המשענת של הכסא. "אבל אני רוצה לדעת למה ניסית לעשות את זה". התקווה התנפצה.
"סיבות אישיות".
"כולי אוזן".
"אני פשוט מרגישה שאני לא מתקדמת לשום מקום עם החיים שלי. אני מתכוונת… לעוד כמה זמן אנחנו נמשיך עם ההצגה הזאת, הארי?" שאלתי לבסוף. חיכיתי לשאול את השאלה הזאת ולקבל תשובה עליה כבר יותר מידי זמן. לא הלכנו לשום מקום עם זה. למה להשאיר אותי כאן אם אני גם ככה חסרת תועלת? למה הוא לא יכול פשוט לסגור משהו עם אבא שלו ולשחרר אותי?
"חשבתי שהגענו להסכמה" הוא השיב.
"כן, אבל למה להשאיר אותי כאן? שאלתי. "אני מחסום. אני חסרת תועלת. אני מבינה מה אבא שלך רוצה אבל-"
"אני אוהב שיש לידי מישהו בבית, זה כזה פשע?" הוא זייף צחוק קלוש וחסר שעשוע.
"יש לך כל כך הרבה חברים."
"את לא תביני גם אם אני אנסה להסביר לך. אני בעצמי עוד לא ממש הבנתי את זה".
"מה זה 'את זה'?"
"מספיק עם הדיבורים, ליה. יותר מידי שאלות". הארי נעמד וסידר את מכנסי הג'ינס שלו. "אם את משתמשת בסקרנות כדי להרוג את עצמך, תזכרי שזה תקף רק לחתולים. ועד כמה שאני יודע, את לא חתולה".
איזו בדיחה גרועה. אבל דחף בלתי נשלט לפרוץ בצחוק תקף אותי וצחקוק נפלט, גורם לחיוך לעלות על פניו של הארי. "אני אפגוש אותך בערב" הוא אמר לי לפני שיצא מהחדר "ואני רוצה שתישארי כאן, אל תסתובבי יותר מידי".
__
הרצתי את האירועים של אתמול, תמונה אחרי תמונה, לא מפספסת שום פרט. שקעתי שוב בחוסר האונים שזה הציף אותי בו. ההרגשה השחורה והריקנית שהייתה בי השתלטה עליי שוב, חוסמת כל תקווה ואופטימיות, כל אור.
מזג האוויר הקשה בחוץ התדרדר ורעם חזק הכה בחוץ והרעיד אותי, גורם לליבי להלום בחוזקה בחזה.
הרגשתי חסרת תקווה שוב. והמילים של ריצ'רד המשיכו להתנגן באוזניי שוב ושוב ושוב.
"אז כדאי מאוד שהרגליים הקטנות והשקרניות שלך יפתחו עד לביקור הבא שלי או… את יודעת מה יקרה בסופו של דבר. אולי אני אפילו אפתח אותן בעצמי"
המוח שלי שיחק איתי והוסיף צחוק מרושע בסוף המשפט שגרם לי לרעוד במקומי. ריצ'רד יחזור לבקר שוב, אבל אני לא יודעת מתי. זה היה החלק הכי מפחיד. זה יכול להיות שבוע הבא, או אפילו מחר.
"טוב, רק תזכרי את המשפחה שלך. תחשבי עד כמה הם יצטרכו לסבול את אותו הכאב שאת הרגע חווית".
לא יכולתי לסבול את המחשבה על אמא שלי או אחי נפגעים בכל דרך. הדמיון שלי התפרע, יוצר כל מיני סיטואציות שוברות לב בראשי. הן היו כל כך מחרידות שמצאתי את עצמי בוכה שוב בפעם השלישית היום.
לא יכולתי לסכן כלום. אני הייתי צריכה לעשות משהו. הגיע הזמן לעצור את הרחמים- העצמיים. לא יכולתי לתת להם להיפגע. ולא יכולתי להרשות לעצמי להיות מחוללת על ידי מישהו דוחה כמו ריצ'רד. זה ירדוף אותי למשך כל ימי חיי גם אם אני אשוחרר מפה בסופו של דבר.
כשהגעתי להחלטה שלי, נשכתי את שפתי התחתונה כל כך חזק שיכולתי לטעום את המליחות של הדם שהחל לטפטף מהפצעים בשפתיי. אני אצטרך להתמודד עם הגורל שלי עכשיו, או שאני אאבד הכל.
הארי נכנס לאחוזה ובעט את הדלת שתיסגר. התלתלים שלו היו ספוגים מהגשם בחוץ. הוא ניער את ראשו, מתיז טיפות קטנות לכל הכיוונים. הוא החליק את מעילו מעליו ועשה את דרכו אל הסלון. לא יכולתי להתמודד איתו עכשיו, אני צריכה עוד קצת זמן. אז מיהרתי לרוץ במעלה במדרגות.
תגובות (6)
איזה פרק מושללםםםםם *_* את יכולה להמשיך ביום שישיי?
אהבתי ♥
תמשיכי ♥
-someone1
אני מצטערת אבל אני לא יכולה…כי לוקח לי הרבה זמן לתרגם ועכשיו אני מתרגמת את פרק 15…ואם אני יעלה פרקים לא הימים שני וחמישי אז זה לא יהיה טוב…אבל אני ינסה לעשות את זה יותר מהר,פשוט אין לי גם זמן…
תמשיכי
תמשיכי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מה זאת אןמ