אנבת פרק 9

'יונתן, יונתן, יונתן!? מה הוא שולח לי הודעה עכשיו!? ועוד בשמונה בערב!'
אנבת בהתה בהודעה ולא ניתקה את עינייה מההודעה.
את האמת לא היה לה האומץ לפתוח אותה, כי בתכלס כמעט כל אחד יכל לנחש שאנבת מתה על יונתן.
"נו, למה את מחקה? תפתחי!" אמרה לילי עם חיוך מעודד.
"מה! את משוגעת? נדמה לך? את באמת חושבת? נוווו טובב אולייי אחרכך… אולייי עוד דקה… טוב בסדר" תבינו אני יכולה לשנות את דעתי בשלוש שניות למרות שלמוח שלי זה נראה כאילו חשבתי שעה שלמה על הנושא.
טוב לחצתי על הכפתור אוקייי, לא לפני שהייתי בטוחה שלילי לא מסתכלת על המסך.
'נו, נו, נו… מה יש לנו פה? אנבת, תסתובבי אחורה'.
הסתובבתי ולא האמנתי למראה עיניי.
יונתן, עמד בצל ליד ביתי בעוד אני מחזיקה בידיי את הטלפון ובהייתי בו עדיין בשוק.
הלכתי אליו בעוד לילי נכנסת לבית.
"אנבת? את באה?" שאלה לילי כשהייתי כבר רחוקה מהבית לפחות בשלוש מטר מהדלת.
"אמממ כן אני רק צריכה לבדוק משהו, אני כבר באה".
לילי רק גלגלה עיניים ועלתה במדרגות.
"מה. אתה. עושה. פה." שאלתי בעוד יונתן עדיין מחייך.
"אנבת, שמת לב שהפאה לא עלייך כרגע?" הוא אמר קצת מצחקק.
פערתי את עיניי, לגמרי שחכתי מזה… פציתי בפי אבל יונתן כבר המשיך בדבריו.
"אני יודע מהיום הראשון שהכרתי אותכן, השיער האמיתי שלך בצבץ מהפאה ולא לקח לי הרבה זמן להבין" אמר יונתן.
אהה כן שחכתי להזכיר… יונתן, הילד הראשון שדיבר איתנו והיחיד.
יונתן היה מאוד חכם. הוא קיבל בכל מקצוע כמעט את אותו הציון: 100.
הוא גם היה כשרוני מאוד ובנוסף לזה חתיך!
כן, הוא היה מקובל. אבל אני ולילי אף פעם לא חשבנו שהוא עד כדי כך חכם שהוא יבין!
פניתי ללכת, לא הספיק לי שדילן וויל גילו ועכשיו גם יונתן! ><'
'זה לא קורה לי, למה אני חייבת להתמודד עם רוב הבעיות'!
כן טוב יונתן לא כמוהם, אם דילן או וויל היו פה עכשיו הם בטח היו ממשיכים לריב איתי אבל יונתן נתן לי ללכת.
היה קר באותו יום, מאוד קר! החלטתי לקחת קצת זמן לעצמי והלכתי ברחוב קצת לטייל, לשחרר עצבים.
מסביב כל רחוב, כל בית היו ממש דומים, הדבר היחיד שהבדיל בין בית לבית זה היה רק הרחוב.
ליד כל בית יש עציפ מדהימים, מדי פעם חתול שחור או אחר עובר בריצה מלפני, הרוח רק התחזקה.
החלטתי לחזור הביתה.
פניתי חזרה אבל, איך אני בכלל אחזור הביתה? הכל היה כולכך דומה ><
למזלי עדיין זכרתי איך הלכתי, אז חזרתי לע עקבותי ונכנסתי הביתה.
לעומת הרחוב הבית היה מחומם ומאוד נעים, אבא ישב על הכיסא המתנדנד וקרא עיתון, אמא הייתה במטבח והכינה אוכל. טוב, לפחות דברים כאלה לא משתנים לעולם. עד כמה שזה מוזר אבל גם הדברים הכי קטנים תמיד משמחים אותי, כמו עוגת יומולדת שמגישים לי בבוקר יום הולדתי. לצחוק מבדיחה מטומטמת של אחי. לעשות מסיבת פיג'מות עם לילי.
" כמה טוב שדברים כאלה אפילו בזמנים הכי קשים, לא משתנים" מלמלתי לעצמי ועליתי לישון.