שער אל המוות – פרק 13

-סטיבן –

ביום שלמחרת הלילה המוזר ההוא כששמעתי עוד שיחה בבית, ישבנו כל המשפחה בסלון. אמא ואבא ראו טלוויזיה, דודה שרה דיברה בטלפון ואני סתם השתעממתי. ואז נשמעה דפיקה בדלת. דודה שרה הלכה לפתוח. עמדו שם איש ונערה.
״הו, שלום שלום!״ קראה דודה שרה. ״מזמן לא התראנו! בואו, תיכנסו, תכירו: זאת אחותי אליזבת ובעלה ג׳ו, והבן שלהם סטיבן.״
״הבת שלי, אנבל,״ אמר האיש. הוא היה לבוש כולו בשחור, ונראה כמו סוכן חשאי.
״אני לך להכין תה,״ אמרה דודה שרה. ״אנחנו נשב פה והילדים יכולים ללכת לחדר של סטיבן, נכון? תשבו, תדברו, תכירו.״
נראה שהאיש בשחור רצה לומר משהו, אבל לא הייתה לו ברירה. לא עם דודה שלי.
הלכתי עם הנערה, אנבל, לחדר שלי בקומה השנייה. בדרך בחנתי אותה. היא נראתה בגילי, אבל הבעת פניה הרצינית גרמה לה להראות קצת יותר מבוגרת. היה לה עור חיוור, אבל היא היתה… טוב, יפייפיה. גבוהה, עם פנים טיפה ארוכות וסנטר טיפה מחודד. שיער כהה, כמעט שחור, מתולתל היה אסוף בקוקו צד. עיני שקד גדולות בגוון כחול כהה מיוחד. היא הייתה לבושה כולה בשחור.
״אהם, טוב… זה בגדול החדר שלי…״ אמרתי. אף פעם לא הייתה לי חברה ואני קצת נבוך בחברת בנות.
״נחמד,״ אמרה.
״ב-בואי, ש-שבי״, אמרתי. התיישבנו.
״נדבר?״ שאלה.
״כן, ל-למה לא?״
״אז… תספר לי משהו על עצמך, מאיפה אתה?״
״אנ-ני נולדתי ב-בשיקגו, אבל גרתי בכפר, באריזונ-נה.״
״רחוק! אז לא היית בשיקגו הרבה זמן כנראה? איך העיר?״
״יפה.״ אני יודע, תשובה קצרה.
״אממ… מה עוד… יש לך אחים, אחיות?״
״לא. אני בן יחיד.״
היא חייכה חיוך קטן. ״גם אני.״
״ב-בן יחיד זה לא כזה נורא,״ אמרתי.
״כן, זה בכלל לא נורא. אבל משעמם לפעמים. במצבים כאלה אני קוראת ספר. אני חולה על ספרים. לקרוא זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות.״
״כ-כן, גם אני די אוהב… אב-בל אני יותר אוהב לאכול.״
אנבל צחקה. ״אפשר למצוא אותי בקלות בספרייה העירונית,״ אמרה.
״כבר הייתי שם, ו-ולא נראה לי שראיתי אותך.״
״באמת? נדיר.״
דיברנו עוד קצת. סיפרתי לאנבל על החיים בכפר, קצת על תחביבים שלי. ואז קלטתי שהיא בקושי סיפרה לי משהו על עצמה. כבר ארזתי אומץ לשאול אותה, אבל אז אבא שלה צעק לה:
״אנבל! הולכים!״
ליוויתי אותה עד הדלת. כשחזרתי לחדר מצאתי על השולחן פתק שכתוב עליו:
׳עניין של חיים ומוות. היזהר מאנבל.״