נר תקוותי ידלוק לנצח

אני מתקרבת בצעדים כושלים אל שפת האגם, ומשתופפת מעל המים. בבואתי משתקפת במים השקטים, ואני מופתעת מכמה שאני נראית רגועה.
שיערי הכהה נופל במפלים עדינים על כתפיי, מלטף אותן קלות. עיניי אדומות מעט, ושאריות של דמעות נוצצות על לחיי. הבגדים שלי מסודרים ונקיים כתמיד, ועגילים בצבעים אקזוטיים משתלשלים מאוזניי, מתמזגים עם תלתליי הכהים. עיניי הירוקות-אפורות דהויות מעט, אך עדיין בולטות ושלוות כתמיד. דמעה חדשה זולגת מעיני.
"החיים קשים אך התקווה קיימת. לכל אחד יש רגעי חולשה, אבל כל אותם רגעים מסתיימים בסופו של דבר ברגע קלוש של שמחה עילאית. הגוף זה כמו מוזיאון, והלב הוא מוצג הנסתר מעיניי כולם. הוא מוגן ובטוח, הוא כמו יהלום עדין. זה כמו ורוד ושחור. שני צבעים כל כך שונים, אך כל כך מתאימים. הם משלימים אחד את השני. הטוב והרע הם גם כאלה. בלי רע אין טוב, ובלי טוב אין רע."
אני ממלמלת את המשפטים הללו פעם אחר פעם, עד שלבסוף אני נרגעת.
"נר בודד, של תקווה. הלהבה כה קטנה, כה קלושה, אך היא קיימת. התקווה הקטנה שלי, היא להצליח להמשיך לחיות. אם אני נכשלת, אני מאכזבת אך ורק את עצמי. כל אחד יכול להיות עצוב, מתוסכל, או כל דבר אחר בעצם. אבל אף אחד חוץ ממני לא יכול להתאכזב ממני. כי אף אחד חוץ ממני אינו יודע על המטרה שלי. המטרה שיכולה להיעלם מטווח הישג בכל רגע, אם אני רק נכנעת."
אני שוטפת את פניי במים הקרירים של האגם ומחייכת חיוך קלוש אל בבואתי.
"נר התקווה שלי ידלוק לנצח. להבתו קלושה וחלשה, אך עוצמתית ותמידית. דבר אינו יכול לכבות אותו, גם אם אכנע לעולם."
אני מסיטה את שיערי אל מאחורי אוזני, ומשיבה את מבטי חזרה לאגם. בבואתי נראית רגועה יותר מאי פעם, למרות שעכשיו עברתי את האירוע הכנראה המסעיר ביותר שלי.
"ועכשיו, אני יוצאת מנצחת. אני לא מנצחת מישהו או משהו ממשי, אני לא מנצחת מישהו שיכול לדעת שניצחתי אותו. אני מנצחת את עצמי, במקום להיכנע לעצמי כמו רוב האנשים. ובזכות זה, אני הרבה יותר חזקה מרוב האנשים. ואני לעולם, לעולם, לא אתן לנר התקווה שלי להיכבות. ואני אשיג את מטרתי בכל מחיר."
אני מתרוממת ומעיפה מבט אחרון באגם.
"נר תקוותי ידלוק לנצח, ומי ייתן שלעולם לא יכבה."
ואני רצה משם.