כל כך קרוב אבל רחוק… פרק 40! ;)

אומיגדדד אני לא מאמינה שזה כבר פרק ארבעיםםם ;)
לשם שינוי היה לי היום טיפה זמן, אז כתבתי לכם עוד פרק, אני מקווה שזה מספיק אקשן בשבילכם (דניאלה ודינה), וזה עוד בלי שהיא אמרה לרן, אז בכלל
בקיצור- אם יש לכם רעיונות אני ממש ממש אשמח ;)
תהנוו <3

הטלפון שלי צלצל, כשראיתי את המספר של אמא על הצג, עלה לי חיוך גדול, לא דברתי איתה שבועע! אני מתגעגעת אל ההורים שלי פוליםם
״אימושששש״ צרחתי לה לתוך הטלפון
״הי מאמי, מה נשמע?״ היא שאלה, ונשמעה מוטרדת
״מעולה, ומה איתכם?״ שאלתי, מקווה שהיא תגיד שהכל בסדר, ושהיא סתם לא מרגישה טוב ובגלל זה היא מדברת ככה
״אנחנו צריכות לדבר״ היא אומרת, מאשרת את חששותי
״הכל בסדר?״ אני שואלת בדאגה
״את לבד?״ היא שואלת
״כן, למה?״ אני שואלת, נכנסת תוך כדי לחדר שלי, מתיישבת על המיטה
״תתחילי לארוז, יש לך כרטיס טיסה אלינו״ היא אומרת
״יאאא באמת? לכמה זמן??״ אני שואל. בהתרגשות
״המצב הכלכלי שלנו לא טוב, והפנימייה שלך יקרה לנו, את תשאירי פה בחו״ל איתנו עד שהמצב שלנו ישתפר״ היא אומרת,
״וכמה זמן זה ייקח?״ אני שואלת, לא רוצה לשמוע את התשובה, דפיקות ליבי נהיות מהירות יותר
״שנה, שנתיים, אולי אפילו חמש שנים״ היא אומרת, והטלפון נופל לי על הרצפה ברעש גדול, לא, זה לא יכול להיות! אני לא יכולה לעזוב פה ככה, אני לא יכולה לעזוב את שי, ואמבר, ורןן! איך אני יסתדר בלעדי רן?! עד שאנחנו ביחד!! אני לא יכולה לעזוב ככה את האהבה הכי גדולה שלי, את החצי השני שלי, את החמצן שלי!
אני מרימה את הטלפון ושמה אותו על האוזן שלי בחזרה, אני נושמת עמוק לפני שאני שואלת את השאלה הבאה
״מתי הטיסה?״ אני שואלת
״….