לשכוח, אבל לא אותך, אף פעם לא.

לקחתי את המילים שלך וכתבתי אותם על דף, מילה במילה.
אספתי את כל הזיכרונות שלי ממך והכנסתי אותם אל תוך קופסא ישנה, אחת כזו שלעולם לא אפתח.
ערמתי את כל התמונות שהיו לי שלנו ביחד ושרפתי אותן. צופה בלהבות מכלות אותן לאט לאט.
במשך שעה עשיתי הכל כדי להשמיד כל זכר שלך שקיים אצלי.
ממש הכל.
*
"רון… רון… רון!!" שמעתי צעקה לפתע. הרמתי את ראשי בפתאומיות ומצחי התנגש במצחו של האדם שהיה לידי.
"אייי… תגידי יש אותך ביותר כואב?" אמר לי פתאום אור, משפשף את מצחו ומתיישב בכבדות על הדשא הרך.
"יש אותך עם יציאות יותר מוזרות?" החזרתי לו. ממתי אנחנו מדברים ככה?
הוא הטה את ראשו הצידה ושרק. "אני כבר חצי שעה מנסה לקרוא לך ולא ענית לי. לרגע חשבתי שמתת או משהו." אמר ודאגה נשמעה בקולו. מיהרתי לסדר את עצמי ולנסות להסתיר את הדיכאון הכבד ששקעתי עליו.
"טוב, אני בסדר גמור, אם זה מה שרצית לשאול." אמרתי ושיניתי תנוחה. נשענתי על גזע העץ הגדול וצפיתי בעליו האדמוניים נושרים. 'זה מראה כל כך יפה… כל מה שחסר לי עכשיו זה שקיעה ברקע וזה מושלם…' חשבתי לעצמי. הרגשתי את ידו של אור מנערת אותי. שוב שקעתי בהרהורים.
"את יודעת שאם תמשיכי ככה את בסוף תשכחי הכל, ואם ייאלצו לשלוח אותך שוב לפסיכולוג ההוא. את הבטחת להם שאם הם ישאירו אותך כאן את תשתני אבל את לא מותירה להם ברירה."
"אוי אור, הם היו שולחים אותי בכל מקרה." אמרתי בזלזול ונופפתי בידי לעברו. "אתה לא מבין שלא באמת אכפת להם איך מטפלים בזה, הם רק רוצים להרחיק אותי מהם, כדי שאנשים לא ייראו אותנו הולכים ביחד ויתחילו לשאול שאלות לא נכונות במקרה…" צחקקתי לפתע בפראות צחוק בלתי נשלט, מדביקה את אור בצחוק שלי. כעבור כמה דקות נרגעתי מעט ומחיי כמה דמעות תועות.
"דיי… עכשיו ברצינות רון, אני לא אוכל לעזור לך נגד ההורים שלך, את צריכה להבין שקשה להם כשאת כל הזמן-"
"אור די!" קטעתי את דבריו בכאב ובצעקה בעוד אני מנסה להשתלט על כאב הראש שהתחיל להיווצר לי. "אם באמת לכאן כדי לעשות לי שיחה של תתחילי-להיות-רצינית-ותפסיקי-לשחק-אותה אז אני אשמח אם תלך. אני לא רוצה לריב איתך אבל אתה חייב להבין שזה לא שאני עושה את זה, בסדר? זה לא שבאמת בא לי לדבר עם ההורים שלי ואחרי חצי שעה לחזור על אותה שיחה שוב ושוב, לצפות במבט הנואש שלהם שרק רוצה שאלך משם והפסיק להטריד אותם. איך אוכל להפסיק כשאני איני זוכרת עם מי דיברתי?!" רעד קל עבר בי לפתע ודמעות התחילו להציף את עיני. כל כך רציתי להצליח, להיות "הבת המושלמת" אבל המזל של ההורים שלי פשוט לא שיחק לטובתם, והם נתקעו עם בת כמוני.
הבטתי בעיניו של אור וראיתי שהוא מתחרט, שהוא לא באמת התכוון לומר את דבר בכוונת פגיעה.
אבל הבעיה היא שזה קרה. זה כבר פגע.
קמתי ולקחתי כמה צעדים אחורה ממנו. אני כבר יודעת שעכשיו הוא יקום מהר ותוך כדי ינסה להגיד דברם כדי להרגיע אותי. אבל אני יודעת שאם ארוץ הוא לא יבוא אחריי. הוא לא יצליח לעמוד בקצב שלי וזה לא טוב לבריאות שלו.
"אני מצטערת," לחשתי לעברו והסתובבתי. התחלתי לרוץ מהר ככל שהצלחתי. רק להתרחק משם.
*
החזקתי את מחבט הבייסבול שלך, מסתכלת עליו מכל הכיוונים, מנסה להחליט מה לעשות איתו.
לקחתי את הכפפה שלך והשחלתי את ידי הקטנה לתוכה. אני יודעת -אני זוכרת- שתמיד אמרתי שהיד שלך כל כך גדולה, שבטח אם היא היתה גודלת עוד קצת היה צריך לתפור כפפה במיוחד בשבילך.
*
"אור, אני מוכנה, זרוק לי!" קראתי ונופפתי בידי לעברו. הוא סיים להקיף את המרגש ונעמד ב"גבעה". הוא התרכז וכיוון את ידיו המחזיקות בכדור לעברי, ואז הניף את ידו אחורה וזרק את הכדור הקטן.
הכדור טס במהירות לעברי אך אני כבר הייתי מוכנה עם המחבט בידי. הוא פגע בכדור פגיעה ישירה והעיף אותו מחוץ למגרש.
"הוווווו !!!!!!" קראנו אני ואור והתחלנו להקיף את המרגש. בטח מהצד נראינו כמו שני מופרעים.
לא שזה ממש אכפת לנו, בכל מקרה.
"זה היה מעולה, מותק!" הוא קרא וחיבק את כתפי. "היי, אמרתי לך להפסיק לקרוא לי ככה," רטנתי בקטנוניות וחייכתי. הוא צחק. "מה שתגידי, מותק." התחלנו לצחוק קצת אך הצחוק נעלם מפניי כשראיתי אותם.
"מה הם עושים פה?" שאלתי אותו, קצת באשמה.
"דיי נו אורי, לא יקרה כלום אם ההורים שלך יראו אותך משחקת בייסבול, אנחנו לא בכת השומרנית פה או משהו." נשפתי אוויר בעצבנות וניסתי שלא להביט בהם. הם עמדו קרובים אחד לשנייה ועיניהם עקבו אחרי כל תנועה שלי.
"אני לא יכולה ככה, אני משתגעת!" אמרתי לפתע כשהיינו בדרך יציאה מהמגש אל הספסלים, שם נחו התיקים שלנו. "זה יעבור לך אורי, אני מבטיח, את תחלימי מזה והכל יהיה טוב, ואת לא תצטרכי לחשוש שאולי הבכת את ההורים שלך."
*
לא שכחתי את מה שאמרת באותו יום. זה היה קצת אכזרי מצידי מה שחשבתי לי בליבי.
אני מצטערת, באמת שלא התכוונתי.
*
הבטתי בהם בחשדנות. כבר עשר דקות שאני רוצה לדבר איתם, אך בכל פעם נסוגתי לאחור בחשש. לקחתי אומץ לבסוף וניגשתי קדימה.
"הממ… א-איפה אור?…" שאלתי אותם. אני יודעת שהוא היה אמור לבוא כבר. הוא תמיד היה בא בשעה הקבועה שלנו. הם הביטו בי במבט הזה של 'אוי, את תגידי לה או אני?' וכבר ידעתי שבטח קרה לו משהו.
"מה קרה לו? הוא מאחר, וגם אתמול…" למרות שקולי היה חלש הם שמעו אותי.
"רון…" שמעתי את קולה של אמי קורא בשמי. זו הפעם הראשונה אחרי זמן-מה שהבטתי בעיניה. דמעות נצצו בהם, גורמות ללבי לפעום בחוזקה עד שכמעט פתח הוא פצעים ישנים.
"ההורים שלו לקחו אותו לבית-החולים. הוא אמר להם שהא לא מרגיש טוב ואז הוא התעלף. הם בעיקר נבהלו כי הם לא ידעו למה הוא התעלף. הוא היה בסדר גמור יום לפני." קולה של אמא רטט ונשבר. פתאום הבנתי שבאמת קשה וכואב לה. 'זה בטח לא קל לה לומר לילדה שלה שהמפתח היחיד לרגיעון שלה נעלם…' חשבתי וראשי החל לכאוב שוב.
מה קרה?
"אמא? למה את בוכה?" שאלתי. ממתי אמא שלי בוכה? אבא ניגש אליה וחיבק אותה, מנסה לשמור גם הוא על חזות קשוחה. "מה קרה? תספרו לי." אני שונאת שהם מסתירים ממני דברים. שונאת.
"אוי רון, דווקא עכשיו…?" אמרו בבכי ואספו אותי לחיקם.
*
"אפילו לא קיבלתי מכתב פרידה, שוקולד, משהו… כלום." אמרתי בשקט. הדברים היחידים שהסכמתי לשמור הם כמה חולצות -בעיקר את אלו שקשקשנו את הלוגו עליהם ביחד- ושרשרת עם השם שלך. אני זוכרת שבאותו יום שביקשתי מאמא שלך אם אוכל לקחת כמה דברים, כדי לשמור אצלי, היא בכתה והחזיקה את ידי קרוב אליה. "ברור שאת יכולה מתוקה," אמרה בעודה בוכה ומחבקת אותי.
מתוקה, כמו שאתה היית קורא לי. מותק.
היא אמרה שזה בסדר לקחת גם את השרשרת, למרות שיש לה ערך רגשי יקר. היא אמרה שהיא יודעת שהשם על השרשרת יעזור לי לזכור אותך לעד.

' בכינו הרבה באותו יום, אתה יודע. אני חושבת שחיסלנו מדף טישו שלם מהסופר.
הראש עדיין כואב ואני עדיין שוכחת דברים, אבל לא כמו פעם. כנראה שאמא שלך צדקה. השרשרת שלך באמת עזרה לי. היא פיקסה אותי ועזרה ל להמשיך הלאה.
יאמר לזכותך שזה הדבר היחיד שאני לא שכחתי, עד עכשיו.'