הדור החדש- פרק 1 מוקדש לנטע!

אף פעם בכל החיים שלי לא חשבתי שאני חצויה.
נערה נוי יורקית טיפוסית. אולי.
אבל לא חצויה.
קוראים לי נטע בראון. אני בת 12 ועד לפני…. אתמול, נראה לי? הייתי ילדה נורמלית.
טוב, בערך…
בהתחשב בזה שאני דיסלקטית עם בעיות קשב וריכוז אבל איכשהו יודעת לירות בחץ וקשת כמו שילדים אחרים אוהבים… לא יודעת, לאכול עוגה? אפשר להבין שאני לא פופולרית במיוחד…
למדתי בבית הספר העירוני שליד ביתי. ביה"ס לינקולן, או במילים אחרות: בית- הספר- לכל- אלה- שנתקעו- ברגע- האחרון- או- לא- רוצים- ללמוד. ואני.
אני למדתי בכיתה של… "מיוחדים"… אבל אני לא בעייתית! אני נשבעת!
אני רק… מיוחדת…
אבל אחרי הכל, יש לי בית, יש לי את אמא שלי…. אני מסתדרת בעולם.
בערך.
השעון המעורר השנוא שלי העיר אותי כמו בכל בוקר והודיע אל תחילתו של יום חדש.
"נטע!" קולה הממהר של אימי נשמע מהקומה למעטה. "אני יוצאת. הכסף על השולחן. תתארגני כי את תאחרי! אוהבת אותך!" כרגיל, הסיומת הלבבית הייתה אמורה להשאיר הרגשה טובה בלבי.
כך אמא הייתה רוצה לפחות.
הרמתי מבט עייף אל השעון בשביל לדעת כמה אני מאחרת היום.
"7:45?! אני אאחר! יותר מהרגיל!" צעקתי לאוויר בעוד השמיכה שלפני כמה שניות כיסתה את גופי התעופפה באוויר ונחתה ברשלנות על המיטה. התחלתי להתארגן במהירות. לבשתי במהירות ג'ינס כחול וארוך וחולצה כחולה- או שאפשר להגיד: הבגדים הראשונים שראיתי בארון. סירקתי קלות את שיערתי החום וקלעתי אותו לצמה אשר נוטת על כתפי, לקחתי את תיקי ואת הכסף אשר על השולחן ופרצתי בריצה אל עבר בית הספר.
"7:58…. אולי אני אספיק…" לחשתי לעצמי באמצע הריצה לאחר שבדקתי בשעוני כמה אני מאחרת.
הגעתי אל כניסת בית הספר בדיוק כשפעמון הישן צלצל וכאילו לעג לי.
התנשמתי בכבדות. "הגעתי…"
יד נשענה על כתפי. "אני רואה שסוף סוף הגעת…" ג'ייק, חברי הטוב ביותר, לחש לי והביט בעיניי הכחולות. הוא נשען על הקביים האדומות שלו כמו בכל יום.
"היי!" חיוך גדול נמרח על פניי. "הפעם הגעתי בזמן! בערך…"
הוא חייך בקלילות. "אז בואי כבר. ששנינו לא נאחר בגללך…" הוא החל לדלג עם הקביים שלו ולהשיג אותי.
"היי חכה לי!" צעקתי אל ג'ייק שכבר נכנס לבניין ורצתי אחריו.
אלו היו החיים שלי… לפני שהכל התחיל.
היום היה משעמם ורגיל. הצלצול אשר גאל את התלמידים האומללים מייסוריהם גרם לסערה גדולה בשער היציאה. ג'ייק כמעט ונפל מהדף התלמידים.
"בגלל זה אני שונא בית ספר." הוא רטן בעוד הוא מנסה לאזן את עצמו. "מההתחלה…. ועד הצלצול.."
"נו! למה אתה כזה פסימי?!"
"למה את כזאת לא? מי את ואיפה נטע האמיתית?!"
צחקתי קלות. "אז לפני שאתה מתחיל להרביץ לי עם ה-'קביים הקטלניות שלך', אני חושבת שאתה יודע למה אני כזאת מתרגשת…"
"הממממ" הוא הניח את כף ידו על סנטרו והביט לשמיים בזמן שחשב. "רגע… חכי, אל תגידי לי! זה…. אין לי מושג…"
גלגלתי את עיניי בעצבנות. "יש לי מחר יום הולדת!"
"אה, נכון! ברור שידעתי את זה!"
"כן, בטח…." גלגלתי את עיניי שנית והתקרבתי אל מפתן ביתי.
"כדאי שלא תשכח! ביי ג'ייק!" נופפתי לעברו לפני שנכנסתי לביתי.
"ביי!" שמעתי אותו צועק לעברי שנייה לפני שסגרתי את הדלת.
"אמא? את בבית?" צעקתי לחלל הבית בעוד שזרקתי את תיקי ליד דלת הכניסה.
"ברור שלא…" רטנתי ועליתי לחדרי. הוצאתי ממנו את פח החיצים ואת החץ וקשת.
התחלתי לרוץ אל כיוון היער הירוק. העצים הסבוכים היו בשפע וסלעים הגדולים וגבעות לא חסרו. הגעתי אל האגם הקטן ומסביבו היו העצים האהובים עליי- המקום שלי.
התיישבתי על אחת האבנים והוצאתי חץ אחד מפח החיצים. הנחתי אותו על הקשת וכיוונתי על חור קטן בענף שנמצא על עץ בקצה האגם.
עצמתי את עיניי והתרכזתי במטרה. איכשהו…
מתחתי את הקשת ושחררתי אותה בבת אחת- בול במקום.
זרקתי ברשלנות חלוקי אבן זעירים אשר קפצו בקלילות באגם הצלול.
תמיד הרגשתי טוב במקום הזה.
"לא בטוח… סכנה….. את…." קולות חלושים נסחפו עם הרוח.
"מי זה?" צעקתי אל האוויר.
אני שונאת לצעוק אל האוויר ולא לקבל תשובה.
"לברוח…. מלחמה… מוות…" הבטתי בתמיהה קלה למציאת הקול, אך כרגיל- שום דבר.
את משתגעת, נטע! פשוט תחזרי הביתה והכל יהיה בסדר.
לקחתי בחזרה את פח החיצים ואת הקשת וחזרתי בחזרה הביתה.

…………………………………………………………………………
השעון המעורר המקולל צלצל בקולי קולות, כאילו בכוונה להרוס לי את יום ההולדת.
פיהקתי בישנוניות ושפשפתי קלות את עיני.
"7:30… הקדמתי…."
ליד השעון המעורר פתק גדול ולבן תפס את מבטי.
'נטע! חמודה שלי! מזל טוב, נהדרת שלי!
שיהיה לך יום הולדת שמח עם ג'ייק ושתיהני!
אני מצטערת שאני לא פה לחגוג אתך…… יש על השולחן כמות גדולה יותר של כסף. תקני לעצמך מה שאת רוצה!
אוהבת תמיד,
אמא'
גלגלתי את עיניי בעצב. "את אף פעם לא פה…"
התחלתי להתארגן במהירות. לבשתי ג'ינס אפור וארוך, חולצה כחולה וצעיף כחול. סירקתי קלות את שיערי וקלעתי אותם כהרגלי לצמה אשר נחה על כתפי הימנית.
"רבע לשמונה… הפעם הקדמתי ממש!"
לקחתי את הכסף מהשולחן, את תיקי הזרוק ליד הדלת מאתמול ויצאתי מהבית.
רצתי את בית הספר. לא כי איחרתי- כי רציתי לבלות את כל היום עם ג'ייק, ולא להפסיד שנייה ממנו.
רצתי אל נקודת המפגש שלנו- ליד השער העליון בשמחה.
"היי, ג'ייק! נחש איזה יום היום!" צעקתי.
שוב לאוויר.
"ג'ייק?"
המוני ילדים נכנסו בסערה אל בית הספר, אך אף אחד מהם לא היה ג'ייק.
חיכיתי בתמיהה לג'ייק עד לצלצול שהוכיח לי- ג'ייק לא בא היום.
"יום הולדת שמח לי…" לחשתי בעצב לעצמי ונכנסתי לבניין.
היום עבר בצורה נוראה יותר מהרגיל. יום רגיל הוא בעצמו משעמם, אך לפחות ג'ייק איתי ומנחם אותי.
הוא לא היה איתי היום.
ולא רק זה!
ילד גבוה בעל שיער שחור ועיניים אפורות כל היום היה עסוק בלהביט בי. אז לא רק שהיום היה מייגע במיוחד, כל היום עיניו ננעצו בי!
חזרתי בתשישות הביתה. זרקתי את תיקי בעצב ליד הדלת ורצתי אל חדרי כדי לקחת את החיצים והקשת וכדי לברוח אל מקום המפלט היחיד שלי.
רצתי במהירות אל האגם האהוב שלי.
עצרתי באימה. "מה קרה פה?!"
העצים היו מוטלים על האדמה הקשה. המים נעשו לעכורים ואף קיבלו צבע חום.
הגן עדן שלי.. נהרס.
"אני מצטער, ילדה…." קול לחש מאחוריי העצים הסבוכים.
"מי זה?!" צעקתי.
ראש של איש זקן הופיע מן העצים. עיניו נפקחו באימה מבעיתה כאשר ראה את פניי.
הוא הריח את האוויר. "לא טעיתי, כמובן… מצאתי את מה שחיפשתי. חצויה קטנה ובודדה…"
הוא החל להתקדם לכיווני. גוף ארוך של אריה וזנב לא מזוהה בעל קוצים.
התקדמתי אחורה בפחד. הוצאתי ברעד חץ והצמדתי אותו לקשת.
"אל תזוז! אני אירה!" כמובן שביד רועדת לא נראיתי מאיימת במיוחד.
"מזמן לא צדתי חצוי כזה מעורר רחמים… זה יהיה כיף.."
הוא שאג בזעם וירה לעברי חיצים. צרחתי בפחד ופתאום מישהו התנפל עליי והעיף אותי אתו לפני שהחצים פגעו בי. עיניו היו אפורות ושערו היה שחור כפחם. הוא חייך לעברי.
"היי! אתה.. הילד הזה!" צעקתי
"תקראי לי ג'ון" הוא אמר בחיוך.
היצור שאג בכעס. ג'ון תפס בידי וברחנו ממנו.
"מה זה היה?! מה זה היה היצור הזה?!" צעקתי על ג'ון בעוד שרצתי.
"כרגע יש לנו בעיות גדולות יותר! אנחנו חייבים להגיע אל מחנה החצויים! שם נהיה בטוחים!"
"רגע, מה?!" צעקתי עליו, אבל פחדתי לעצור.
הצלחנו לצאת מהיער. עמדנו מול אופנוע אדום וגדול. הוא עלה עליו ומשך אותי אל האופנוע.
"להתראות, מנטיקור!" הוא אמר, כנראה לעצמו, והחל לנסוע.
החזקתי בו בחזקה. "אוקיי! עכשיו תסביר לי מה קורה כאן!"
"ברגע ששמענו שהסאטיר שלך נעלם, היי-"
"מה?! מה זה סאטיר?!" צעקתי עליו בהלם.
"אני רואה שאת לא מקשיבה בשיעורים, הא?" הוא הניח בראשו. "סאטיר זה יצור חצי אנושי חצי תיש. הסאטירים מגינים על החצויים ומובילים אותם אל מחנה החצויים, איפה שהם יהיו בטוחים-"
"אבל מה זה חצוי?!"
הוא הניד בראשו. "את שואלת יותר מידי שאלות, את יודעת?! חצוי זה בן של בן או בת תמותה ואל כלשהוא. אז בחזרה לסאטיר, אין לך איזה חבר קרוב עם קביים או משהו כזה?"
ג'ייק..
"אתה מתכוון לג'ייק?" שאלתי אותו.
"כן, זה הסאטיר שלך. בכל מקרה, הוא נעלם אתמול בלילה, אז היינו חייבים לשלוח מישהו שישמור עלייך, ובגלל זה אני כאן."
"אבל רגע… אתה בעצם אומר שאני.."
הוא הנהן להסכמה. "כן. את חצויה, כמוני. עכשיו אנחנו חייבים להגיע אל מחנה החצויים. שם זה המקום היחיד שנוכל להיות בטוחים!" הוא אמר ועצר מול יער גדול.
"לאיפה אנחנו הולכים?!" צעקתי עליו.
"את מקשיבה לי בכלל?! למחנה החצויים! אנחנו עוד מעט שם. אבל אם את לא רוצה שניהרג או משהו, תהיה בשקט ותהיה קרובה אליי!" הנהנתי לו והתחלתי לרוץ לידו.
עצרנו מול מחנה גדול שבצדדיו היו לפידי אש. היה כתוב בשלט גדול "מחנה החצויים".
לא היה קשה להבין שהגענו.
חיוך קטן עלה על פניי. רצתי מהר יותר ויותר.
"נטע! תיזהרי!" ג'ון צעק מאחוריי.
בלי ששמתי לב רגליי ננעצו בקוצים קטנים וסגולים. פלטתי אנקת כאב ונפלתי על האדמה.
"נטע!" ג'ון צעק.
"עוד חצוי… כמה נוח…" המנטיקור הופיע והתקרב אל ג'ון. ניסיתי לגרור את עצמי לכיוונו.
"תתרחק!" ג'ון צעק וניסה להתקרב אליי. המנטיקור תקף את ג'ון והצליח להפיל את חרבו.
הוא עמד שם חסר הגנה.
"אני חייבת לעזור לו…" לחשתי לעצמי. החצים! והקשת! הם עדיין על גבי!
בשקט הושטתי יד רועדת אל כיוון החצים והקשת. המנטיקור החל לסגור על ג'ון.
כיוונתי ביד רועדת את החץ.
"להתראות חצוי קטן!" המנטיקור שאג וקפץ על ג'ון. מיד שחררתי את ידי והחץ התעופף ופגע בלבו של המנטיקור.
הוא פלט שאגה מקפיאת דם והתפוגג באוויר.
"נטע!" ג'ון צעק ורץ לכיווני. ראייתי נעשתה מעורפלת.
"ג'ון…. אני… הקוצ-צ-צים.." אמרתי בקול רועד.
"אוי לא… תחזיקי מעמד נטע!" הוא עזר לי לעמוד ומעדתי אל תוך מחנה החצויים.
אך לא החזקתי מעמד רב. התרסקתי על האדמה הקשה ואיבדתי את ההכרה.