don't let me go

אני ראיתי אותו, זה הוא.
אני לא מדמיינת.
לוק היה שם.
הוא חיכה לי בפתח דלת ביתי כשחזרתי מחדר המיון.
לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, כל כך טוב לראות את הפנים היפות שלו שוב, את העיניים
הבהירות שהעבירו בי צמרמורת בכל פעם שהביט בי. השיער שלו. הדרך שבה נשען על מפתן הדלת.
והחיוך שלו. לחיוך הזה הכי התגעגעתי, החיוך שתמיד החזיק אותי. החיוך שבחיים לא נתן לי ליפול.

התחלתי לדמוע, לחשתי את שמו כמה פעמים.
הוא התקרב אליי, אחז בידי.. לרגע נראה כה רגוע. אך בפתאומיות מוחלטת הוא משך אותי אליו,
ונישק אותי. כל העולם נעלם. רק הוא.. רק הבן אדם היחיד שהבין אותי, הבן אדם היחיד שיודע מי אני באמת. הבן אדם היחיד שאני אוהבת.

"אני פשוט לא מאמין. איך יכולת לעשות את זה? מה בדיוק עבר לך בראש?"
לחש, בעודו מרפה את ידיו מגופי. אך פניו עדיין היו קרובות לשלי. כמעט יכולתי לטעום את נשימותיו.
"אני לא מבינה על מה אתה מדבר לוק. אתה אפילו לא יודע מה קרה."
שיקרתי.
מה חשבתי? שהוא לא ידע? כל יום הוא התקשר לאמא שלי רק בשביל לשאול על שלומי.
הוא בטח יודע שעשיתי את זה.
הוא יודע שניסיתי לשים קץ לחיי.
"את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר קייטי."
קולו נשבר. כאילו בעוד רגע עומד לפרוץ בבכי.
עצמתי את עייני.
נשמתי עמוק.
"לוק, אני מצטערת. אני פשוט לא יכולה יותר."