סיפור בהמשכים 5

התיישבתי בהלם מול לירון. לא ידעתי מה לומר ומה להגיב. לא יכולתי לדבר, כאילו משהו חוסם אותי. כמו גדר כזאת.. ידעתי שאני צריכה לחשוב על משהו מהר לפני שהכל ייהרס.. ואז עלה לי משהו לראש.
"נכון" אמרתי לה. "כשאני חושבת על זה, זה ממש לא בסדר שאמא שלי לא יודעת שום דבר מזה.. אני באמת צריכה לספר לה. זה מרגיש לי מאוד רע שהיא לא יודעת."
-"אני שמחה שאת מבינה את זה. אני לא אומר לה שום דבר אם תספרי לה.. הזמן שלנו נגמר. אני מבקשת שתצרי איתי קשר השבוע ותספרי לי שסיפרת לה."
-"כן, את צודקת!" אמרתי נחרצות. למרות שלדעתי היא בכלל לא צודקת!
הלכתי ממנה..
בדרך הביתה הרגשתי כל כך רע! מורן והיועצת כמעט אכלו אותה בגללי ! הייתי חייבת להתקשר לשתיהן כדי לספר להן מה קרה.. בכלל לא התכוונתי לספר לאמא שלי. היא לא הכי שפויה ואני ידעתי איך היא יכלה להגיב אם הייתי מספרת לה.. וגם מורן והיועצת שלי, שטנה, שתיהן ידעו את זה. בגלל זה הן העדיפו בינתיים לא לספר עד שהכל יהיה בטוח..אבל , לירון הזאת ! אוף.. טוב, ניסיתי להתקשר למורן, וסיפרתי לה הכל בדרך הביתה. וגם לשטרנה סיפרתי. שתיהן אמרו שכנראה שזאת הדרך של הקב"ה לומר לנו שבחרנו בדרך הלא נכונה לעשות את זה..
שטרנה אמרה שעכשיו התכנית מבוטלת. וצריך לחכות עם זה. היא נבהלה מלירון.. ובצדק.. יכלו לפטר אותה בגלל כזה דבר ! היא אמרה לי לחכות.. אז חיכיתי..
חיכיתי ימים ולא יכולתי לחכות, הרגשתי כאילו הזמן לא זז. למה אני מחכה בכלל? מה הקטע של לחכות עכשיו פתאום?! הלכתי למורן אבל היא לא יכלה לעשות עם זה שום דבר.. "זה לא בידיים שלי," היא אמרה לי.. "אני רק המשפיעה. היא עובדת בתור היועצת,. היא מעליי. אני לא יכולה להחליט לבד.., דרך אגב, רציתי לבקש ממך סליחה…"
-"סליחה?!" הלם. "על מה סליחה??"
-"סליחה על זה שגרמתי לכל להיות מהר מדי.. זאת לא אשמתך, זאת אשמתי."
-"מה? מורן, על מה את מדברת בכלל? הרי אני גיליתי הכל ללירון.. זאת האשמה שלי! אני זו שצריכה לבקש סליחה ממך, ולא ההפך."
-"לא, ספיר היקרה!.. אני גרמתי לכל להיות מהר מדי כי אני יודעת באיזה מציאות את חיה.. וכבר אמרתי לך פעם שהחיים של שתינו מאוד מאוד דומים. כמעט אותו הדבר, ועשיתי הכל כי לא רציתי שתעברי את מה שאני עברתי.. רציתי לעטוף אותך, בחום.. ולהציל אותך, כי אני הייתי שם.. ואני יודעת מה זה. אני יודעת לאן זה יוביל.. לא רציתי שתעברי מה שאני עברתי, רציתי שתברחי כמה שיותר מהר מהבית.. אבל כנראה שזה לא נכון לעשות את זה ככה, אז סליחה.."
-"מורן אל תצטערי! אני יודעת שאת דואגת לי.. ואני שמחה שאת קיימת, את רק מועילה לי ולא מזיקה! אבל, מה כבר עברת שדומה לי כל כך?" ידעתי שזה אולי קצת חוצפה וממש לא ענייני.. אבל פשוט סקרן אותי..
-"זה לא משנה ספיר היקרה, העיקר שהכל בסדר עכשיו. בואי נחכה קצת עם כל הסיפור הזה בסדר? נחכה עכשיו עם הפנימיה הזאת.. כנראה שבאמת תרשמי לשם רק שנה הבאה." אמרה בצער..
גם אני נכנסתי לצער.. עכשיו בשביל מה? בשביל מה עברתי את כל הסרט הזה.. סתם קיבלתי סחרחורת מהקצב המסחרר של החוויות? לחינם? בסוף לא קרה שום דבר. ועכשיו, עכשיו לחכות? טוב, כנראה שאין ברירה.. כנראה שזה מה שה' רוצה וזה הכי טוב בשבילי. אז פשוט אחכה..

השבועות עברו להן.. הזמן רץ.. יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע.. חודש חודשיים שלוש, כבר כמעט שכחתי מהפנימייה הזאת. זה תמיד היה לי בראש בגלל המצב המזעזע שאני נמצאת בו בבית.. אבל לא הייתה לי ברירה.. המשכתי כרגיל.. אפילו שבבצפר היה לי רע. לא סבלתי את הבנות בכיתה והכל היה מרוח מדי.. ידעתי שזה לא המקום שלי פה. אבל חיכיתי, זה לא שהייתה לי ברירה אחרת ! כנראה שאצטרך לחכות כך כל השנה.. ואולי, אולי לא.