השקט שלי

זה כואב שלאנשים שהכי חשובים לך לא אכפת ממך יותר, שהם מתנהגים אלייך בצורה כ"כ מובנת מאליה שזה מחרפן, שאתם מרגישים לבד בעולם צפוף.
זה מצחיק, החיים הם כמו גלגל ענק – פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה אבל… כנראה שהחיים שלי פשוט עלו על גלגל דפוק שנתקע למטה.
לפני כמה חודשים הייתי למעלה, מתצפתת על פשוטי העם ומנופפת להם לשלום, הייתי שאננה ושקעתי באופוריה של אוטופיה.
העליה הייתה כ"כ איטית וכשהגעתי לשם, הייתי בטוחה שאשאר לעוד כ"כ הרבה זמן! ואז בא הבום הגדול, זה שהוריד אותי למטה בכ"כ הרבה מובנים…
אני לא בדיכאון, אני לא מרגישה בדיכאון… אני מקובלת, חברות שלי אוהבות אותי, הציונים שלי בסדר.. הכל מושלם!
אבל… הכאב והאכזבה מגיעים מהמקור שהכי אמור לאהוב אותי ולדאוג לי, זה כ"כ דפוק שהעולם שלי מיטלטל כ"כ בגלל שני אנשים כ"כ יקרים לי.
זה נורא לחלוק בית שבו דעתך נשמעת לרוב, אבל כמעט אף פעם לא פועלים לפיה.
אני אוהבת אותם, שלא תבינו לא נכון, אנחנו מסתדרים מצויין!
אבל בזמן האחרון.. הכל כל כך משתנה!
ריבים עם אנשים, מחלות, בצפר… זה רודף אותי, זה לא נגמר!
כבר אין לי כוח להגיד את העמדה שלי, וכשדמעות עולות בי אני בורחת למקום ללא ביקורת, לעולם שלי שהם לא יכולים לגזול ממני, לכתיבה.
תודה שאת פה כתיבה יקרה, בלעדייך הייתי מתפרקת לגמרי.