ונסה שלי

אני מסתכלת בחלון ודמות נשקפת בו.
אני מסתובבת לאחור באימה ומגלה לראות מסדרון ריק.
הוא לא שם.
אני נאנחת אנחת הקלה, אך באנחה זאת ניכרת נימת עצב גדולה.
רוצה אני לראותו כול כך שאעשה כול דבר בעולם כדי לראות רק עוד פעם אחת את עיניו החודרות דרך עיני, אך רוצה אני שיעזוב אותי ואותה למנוחתנו בסערה המתמשכת של החיים.
אני מתגעגעת אליו יותר מכפי שאפשר לומר ואוהבת אותו אהבת נצחים, אך מסתתרת מפניו בכול חור שיש. אני רוצה לעזוב.
לעזוב את החלום שבו אני נתלית באהבה שעזבתי. זה היה מבחירה ואני עומדת מאחורי בחירה זו.
אני שומעת השתעלויות קולניות מהחדר הצמוד.
אני מתקרבת אל הדלת, שמה ממחטה על פי, לובשת חלוק ומורחת על פרצופי חיוך זחיח.
בתי היקרה, חולת סרטן סופני. יש החושבים שזהו מדבק חלקית, אך אין זה נכון. אם ינשפו חיידקים רעים והיא תשאף אותם, בוודאי תמות עד הזריחה.
היא איננה רואה את חבריה, אם נשארו לה בכלל, היא אינה לומדת, גם דברים שהיא רוצה ומתעניינת. אין לה חיים, אך היא חיה.
יש ימים שאני חושבת שהיא רוצה למות והיא חיה אך ורק כדי לשמחי. הרי רק שבועות נותרו לנערה האומללה.
היא חיה ללא מטרה. חיה בשביל כלום. בשביל למות.
אני כול כך עייפה. הטיפול בה ארוך ומייגע. עיניי נעצמות ממש, אך אני פוקחת אותם במהירות ונלחמת בעייפות.
אני פוחדת שכשאתן להם להיסגר, היא תמות.
או גרוע יותר, הוא יבוא.
הוא יבוא והוא ייקח אותה ואני לעולם לא אראה אותה יותר.
הוא ייקח אותה ממני כפי שאני לקחתי אותה ממנו…
אני מתקשרת לאחותי הצעירה וזו באה תוך דקות. אני מביאה לה שלושה דפים עם הוראות איך לטפל בה בכול מיני מצבים.
היא קוראת אותם במהירות, מסבירה לי מה היא הבינה ואז אני מסבירה לה כול מיני דברים על הטיפול בה.
הטיפול בונסה שלי. המתוקה הקטנה שלי.
אני הולכת למיטתי שבה לא ישנתי זמן רב משאוכל לזכור. המיטה קרה, אך לא ציפיתי למשהו אחר.
אני נשכבת בה ועכשיו אני לא מצליחה לעצום את עיניי.
אני לא מצליחה להירדם…
אני שוכבת ובוהה בתקרה.
חושבת על החיים שלי, על החיים של ונסה.
אין בהם תכלית. כאשר תלך, ארגיש כמוה.
חסרת תועלת, ערך.
ללא מטרה בחיים.
אני עוצמת את עיניי ומקווה שבפעם האחרונה.
אני לא פוקחת אותם יותר.
לעולם.
אני… בעולם טוב יותר עכשיו.
והוא יבוא והוא ייקח אותה איתו.
והיא לא תאהב את זה.
היא תכעס עלי, ששיקרתי לה.
והוא לא יהיה טוב אליה.
והוא יתעלל בה והכול בגלל שאני החלטתי להרים ידיים באותו הרגע השברירי הזה…
חבל שלא אוכל לראות אותה יותר.
את ונסה.
ונסה שלי…