נערת זאב @ פרק 6

כשהצלחתי לפקוח את עיני ראיתי רק לבן.
רק אחרי דקה ארוכה הבנתי שאני בעצם שוכבת ומביטה בתקרה הלבנה.
הרגשתי נורא.
היה לי טעם של דם בפה והשיער הלא מסודר שלי ממש גירד לי בגב.
כשלבסוף חזרתי לעצמי התחלתי להתרומם כשלפתע
מישהו אמר: "לא הייתי עושה את זה במקומך"
קפצתי בבהלה וחיפשתי את מקור הקול
כשהבנתי למה הוא התכוון.
כאבי תופת תקפו אותי בעורף ובכל רחבי גופי.
הכאב לא ארך יותר מכמה שניות ונעלם.
מה קורה לי?
כאילו משום מקום הוא הגיע למיטה שעליה שכבתי ועזר לי לקום.
לא שהייתי זקוקה לעזרה.
למרות כל מה שעבר עלי לאחרונה, זאת הפעם הראשונה שהרגשתי נפלא.
אבל בכל זאת שיווי המשקל שלי לא היה משהו.
כשהתייצבתי לבסוף הרמתי את ראשי והבטתי בו.
עיניו היו ירוקות עמוקות, כאלה שאפשר לבהות בהם
בלי הפסקה.
שערו הקצר היה שחור.
הוא היה גבוה ממני כמעט בראש
ולגופו לבש מכנסי ג'ינס וגופייה שחורה שהבליטה את שריריו.
הנדתי את ראשי, מתוסכלת.
למה לעזעזל אני שמה לב לכול הפרטים האלה?!
"אהההה, טוב תודה על הה…. אמממ, תודה על שנתת לי לישון כאן ולנוח ו…
אוקי ניראלי שאני אלך לי… תודה וביי"
פניתי לדלת היציאה,
נחושה להסתלק משם כמה שיותר מהר ולהשאיר את הבחור ההוא
שגורם לי להחסיר פעימה ולהסמיק בלי שליטה כשלפתע
הרגשתי את ידו על כתפי "חכי, אל תלכי"
הסתובבתי אליו והעפתי מבט חטוף לעבר ידו החמה שנחה שעדיין היתה על כתפי.
הרגשתי פרפרים בבטן ובסתר ליבי רציתי שהוא לעולם לא יזיז משם את ידו.
הוא מיד הרים את ידו ומשך אותה בחזרה אליו כשעל פניו מבוכה.
הסמקתי.
מה עובר עלי?
הוא התעשת במהרה וחיוך הופיע על פניו.
"זה לא ענייני איפה היית עד עכשיו, איך הגעת לאזור
הזה או מה קרה לך.
אבל חשבתי לעצמי שלא משנה מה עבר עלייך,
את בטח כבר הרבה זמן לא היית בבית חם, לכן רציתי לשאול אותך אם תרצי
להישאר פה לכמה זמן עד שתרגישי טוב יותר ותוכלי גם לישון ולאכול פה איתנו"
לרגע אחד אבדתי בעיניו ולא מצאתי את דרכי חזרה
כשקלטתי את המילה האחרונה שאמר.
איתנו?!
"רגע….מה איתנו? מי זה איתנו? יש פה עוד מישהו חוץ ממני וממך…?"
נבהלתי קצת כששמעתי אכזבה בקולי.
אוקי, התחרפנתי לגמרי.
חיוך ממזרי עלה על פניו וממש ראיתי את 'הגלגלים במוחו'
מסתובבים כשהוא 'ניתח' את מה שאמרתי כרגע.
מה אני עושה עכשיו?
אסור שהוא יקבל רושם לא נכון…
אני חייבת הסחת דעת!!!
"וויל? וויל איפה אתה לכל הרוחות? סאם רוצה דיווח!! בוא כבר!"
נאנחתי בהקלה לשמע ה'הסחה'.
אווףף.. אנחנו לא לבד :(
וויל- שזה שמו מתברר – פנה לדלת ובלי להביט בי
אמר: "אני מקווה שאת מרגישה קצת יותר טוב
ודעתך יותר צלולה ממקודם.
אם את מסוגלת בואי, את בטח צריכה להתאוורר ולהתמתח" ויצא.
"רגע! חכה רגע, וויל!" צעקתי אחריו.
ניסיתי לא ללכת לאיבוד בין כל החדרים הזהים
והמסדרונות החשוכים.
"וויל, למה התכוונת שדעתי לא היתה צלולה או משהו כזה?"
אמרתי תוך כדי שאני ממששת ומגששת את דרכי באפלה.
לאן הוא נעלם?
הרגשתי שהגעתי למבוי סתום.
נסיתי למצוא את דרכי חזרה כשגיליתי דלת.
נשמתי עמוק והושטתי את ידי בעיוורון למקום שבו היתה אמורה להיות ידית,
אך לפני שמצאתי אותה הדלת נפתחה במהירות ואני נפלתי לתוך החדר-
מסונוורת מהאור החזק והפתאומי ששרר שם.