שקט

כל לילה הייתי מתעורר מסיוט אחר, מתעורר בקפיצה מיוזע ומנסה לחזור לישון ללא הצלחה.
כל בוקר שהייתי מתעורר שעות לפני כולם, הגעגוע היה תופס אותי, ואף פעם לא הייתי מוכן. החיים החדשים האלו גדולים עלי, אני רק בן תשע עשרה וכבר החיים שלי חטפו מהלומה. אני מתגעגע לחיים הישנים שלי לפני הצבא, לחוסר תקשורת של המשפחה. הייתי מדבר עם אמא שלי פעם בשבוע, ועם אבא, פעם באף פעם. רק עם מירי הייתי מדבר כל יום, וכל יום זה חסר לי מחדש. עכשיו לפחות הסיוטים נגמרו, רק חלומות רעים נשארו, לפחות אני יכול לישון לילה שלם בלי לקום מיוזע. לפעמים אני עדיין רואה את הפנים המרוסקות של המחבל, את הגופה המושחתת. במערב נגאלתי, הנשמה שלי נרגעה. אני עדיין מתגעגע, ואני עדיין לבד. ישבנו בשקט עד שזה קרה, מוטי, אלון, דהן, אברהם, כהן ונימי.החזקתי את ה M16 הכי חזק שיכולתי. כבר לא הייתי צריך לכוון, אחרי הירייה הראשונה ראיתי איפה אני פוגע. ריססתי על אוטומט את הבן זונה שירה עלינו מהשיחים. לא שחררתי לשנייה את ההדק, לחצתי הכי חזק שיכולתי. בזמן שיריתי, חשבתי על אמא ואבא ועל אחותי מירי. בזמן שיריתי דמיינתי את המחבל מסתכל להם בעיניים ומתפוצץ, הורג אותם בלי למצמץ. שמעתי במעומעם את נימי שהיה המפקד צועק לי מאחורי להפסיק, הוא לא היה מוכן לפעולה שלי, אבל הדבר היחיד שעלה לי בראש זה נקמה. כשנגמרה לי המחסנית, הפסקתי לירות על הגופה המושחתת, וכל הדם והאיברים הפנימיים גלשו החוצה. האוזניים שלי צלצלו, והרגשה של בחילה השתלטה עלי. נשמתי נשימה עמוקה, והקאתי את הנשמה. אלון הקצין רץ לכיווננו צעק וקילל מי הבן זונה שירה ככה?! מי!? הוא ראה אותי יושב על הרצפה מקיא, הוא יודע מה עובר עלי, כמו כולם, אבל לא מסוגל להפסיק לצעוק כמו משוגע. הדבר היחיד שעלה לי לראש באותו זמן, הוא איך שמירי הייתה גאה בי שהתגייסתי. היא הייתה רק בת שלוש עשרה כשנהרגה, ואני רציתי להיות לוחם.