המלחמה ההיא- פרק ה'- "העבודה משחררת" (אושוויץ)

בס"ד

לא!! לא! אל תמות יעקבי!! לא! לא!" אך לא עזרו תחנוניה וזעקותיה של חנה לינדנמן, ותינוקה בן השנתיים מת בידיה מחוסר החמצן ברכבת.

***
"מוישי, אפרים, הכל בסדר? אתם מחזיקים מעמד?" שאלה חנה בדאגה את שני בניה התאומים בני החמש כשעבר זמן לא ידוע מאז שאחיהם התינוק יעקב, מת. אולי עברה שעה, אולי עבר יום ואולי אפילו שבוע. איש לא סופר פה את הזמן, ברכבת.
"כן, אמא. אנחנו בסדר". ענה אפריים גם בשמו של מוישי.
לפתע נשמעו קריאות מתחננות אך תוקפניות: "זוז!! חסר לבן שלי אוויר! הוא יותר חשוב! הוא קטן! פנה לו מקום ליד החלון, לכמה שניות, בבקשה! הוא חייב לנשום קצת אוויר אחרת הוא יגמור פה את חייו וימות…בבקשה.." כך ביקש האב הדומע מהאיש שעמד ליד החלון ונשם אוויר.
"מצטער, אני זקוק גם לחלון. הרגע עליתי לפה ואני צריך לנשום קצת.. חכה עם הבן שלך.." כך ענה אותו איש.
"הצילו! הוא מתחיל להאדים! פנה לי את המקום בבקשה!! זה חשוב!!!" האב נלחץ עוד יותר כשבנו החל לשנות את צבע פניו.
"בסדר, אני יורד, חכה" כך אמר האיש וירד מן הגוויה שעליה עמד כדי להגיע לחלון הגבוה.
באותו הרגע, התנפלו כחמישה אנשים על דופן הרכבת במטרה להגיע לחלון. לא היה אכפת להם מי מחכה לתורו, מי בסכנת חיים ואת מי הם עצמם, בהתנהגותם, מסכנים.
הם התגוששו ונלחמו ביניהם ואז נפלו כשאחד מהם גובר על כולם ועולה לעבר החלון, מנצח.
האנשים נפלו בערמה על כמה אנשים אומללים. ופתאום נשמעה זעקה קורעת לב: "למה שוב? ה'? אבא שבשמיים? למה את שניהם? הם רק ילדים!! קודם יעקבי הקטן ועכשיו מוישי ואפריים?! למה?? ה'?". כך בכתה חנה לינדנמן בכי תמרורים כשגילתה שבניה נמחצו למוות וכעת היא ויוזף בעלה נותרו לבדם, ללא ילדים בכלל.

***
"שנל, שנל" נשמעות צעקות מכל עבר. כולם יורדים מהרכבות הצפופות והחנוקות כשהם מחזיקים את עצמם לא ליפול ולהיכנע לזרם האנשים שסוחף אותם. "אל תפלי! החזיקי מעמד! אל תשברי! אם תפלי לאדמה הכלבים האימתניים יחסלו אותך. המשיכי!" כך האיץ יוזף לינדנמן באשתו חנה כשירדו מרכבות המשא בעוד מסביבם נשמעות זעקות כאב של אנשים אשר לא שפר מזלם וגרמני הצליף בהם בשוט עד מוות, בעוד נשמעות געיות בכי
של אמהות שאבדו בזה הרגע את ילדיהן הקט שנרמס תחת רגליהם של המונים, ובעוד הם עומדים מול השער שעליו מתנוססת הכתובת השקרית "העבודה משחררת".

יוזף וחנה עברו את הסלקציה בשלום. אמנם הם הופרדו אחד מן השני לקבוצת הנשים ולקבוצת הגברים אך שניהם ידעו, או קיוו מאוד מאוד חזק, שהם יחזיקו מעמד לא משנה מה.
אחרי ששלושת ילדיהם מתו ברכבת הנוראית, נותרו יוזף וחנה לבדם ולכן הם נתנו ויתנו את כל הכח בשביל מטרה אחת ויחידה והיא- לחיות, וביחד!