כפולים פרק 1

03/02/2014 730 צפיות אין תגובות

עזיבה, מרק הדוד שלי מתכנן לארח אותי ואת טריס אחותי הקטנה בביתו. אני וטריס נחשבות למה שמכנים "כפולות" אני לא כל כך יודעת מה זהאבל. אני יודעת שהשבבים שמשתילים לכולם בצוואר לא עובדים כשאתה כפול. מחר, מחר חשבתי מחר זה קורה. מחר אנחנו עוזבות את הבית ולא על פי החוק בנניגוד לחוק. כל ילד עד גיל 18 חייב להישאר בבית הוריו וטריס בת 12 ואני בת 16. לדוד מרק יש ילד מאומץ שהוא כפול והוא בן גילי וילדה בת גילה של טריס, במשפחתנו נהוג לאמץ ילדים-גם אני וטריס מאומצות. הוא ואשתו בני בית ענקי עם גקוזי בריכה פתתוחה ובריה מקורה טרמפולינה נדנדות ודברים כאל ויש להם 6 חדרי אורחים. אני וטריס תכננו לברוח אחרי המשמרות סידרנו את. זב ככה שאמא תדע שעזבנו רק אחרי 4 שעות ושלא יהיה לה סיכוי למצוא אותנו. "אנה איפה המזוודה שלי" "בארון טריס ועכשיו את צריכה ללכת לישון מחר יהיה לנו יום ארוך" "טוב אנה לילה טוב" "לילה טוב טריס".
"טריס קומי כבר. צריך ללכת למשמרות, היום שומרים ליד הפסל של העלמה מריס". אני אוהבת לשמור על העיר, להרגיש את הרובה תלוי ונוגע במותן ולהרגיש את משקלו כשגוף 'מאיים' מתקרב. אבל טריס שונאת את זה היא טוענת שזה לא "רומנטי" ושרק בנים צריכים לשמור. אבל תודה לאל אנחנו לא מדינה שובינסטית כמו ערב הסעודית, להפך אנחנו כולנו שווים כמעט לחלוטין. הנה היא, ילדה בלונדינית עם צמות שנראת כבת 9 למרות שהיא בת 11 במדי בית ספר עיינים ירוקות ושרשרת בצורת כדור אש. כן זאת אכן קלריסה הבת של מרק. היא התקדמה לעברנו בדיוק על פי התוכנית חיבקה אותי חבוק חזק ואמרה " הי דודה אנה" בגלל שהיא הייתה נמוכה ואני הייתי גבוהה-מטר ושבעים וחמש סנטימטרים היא הגיע לי רק עד הצלע ואפילו קצת פחות ואז סיימון המדריך של השמירה של הקבוצה של השמירה שלי ושל טריס שמסודרת על פי סדר האלף בית החליט לשחרר אותנו נפלא בינתיים הכל הולך חלק. יצאנו ישר לדרך פן יתחרטו אחרי כקילומטר הגענו למרצדס שחורה. קלריסה נכנסה למכונית וקול נמוך ומחוספס אך אוהב אמר "המזג אוויר מעונן וערפילי היום. הלא כך קלריסה?" ואילו קלריסה ענתה בכול פעמונים "אכן כן, בדרכינו חזרה אפילו ראינו את ציפור הערפילים." כמובן שזאת הייתה סיסמא אבל משהו באיך שהם אמרו זאת נשמע כאילו הנושא באמת מעניין אותם. מרק הורה לנו להיכנס למכונית, אני ישבתי לידו במושב הקידמי ואילו קלריסה וטריס ישבו מאחור. שערו של מרק היה בצבע שחור כעורב ועיניו בצבע חום אגוז, הוא חטוב ושרירי וללא ספק נאה, הוא אחיה הקטן של אמי המאמצת, מחשבה זאת העלתה בעיני דמעות. אסור לי לבכות! אסור לי! אני חייבת לזכור שזה לטובתה חייבת. אני כמעט אף פעם לא בוכה בכיתי רק כשאמי הביולוגית נרצחה לנגד עיני ממש לנגד עיני. אמא שמעה קולות והורתה לי ולטריס שהייתה אז בת 4 ואילו אני היית בת 8 להיכנס לארון היא נטלה את רובה עם חצי ההרדמה, אמא אינה רצתה לפגוע באיש, אדם אחד נכנס ברעם לבית, אמא לא התקדמה לעברו וכאשר אדם בבגדים שחורים ומסכה אמא ירתה בו אך מהחלון צץ אדם וירה בה, בגבה. הם לא ראו אותי, למזלי ואני השתקתי את בכיה של טריס. בכיתי גם כשטריס חלתה שכולם חשבו שתמות כשאמרה לי שאם תמות למסור לדיי שהיא אהבה אותו, כשאמרה לי לפני מותה שהיא אוהבת אותי יותר מכל דבר. לפני שנה זה היה והנה היא עדיין חיה. רפרפתי בזיכרונתיי וזיכרון אחד משך את תשומת לבי.
"אנה אל תעזבי"
"אני חייבת אדריאן, אמא אתה או אפילו ג'ארד אחי ימותו אם אני אשאר, מילא שאני אמות אבל אני לא יכולה להכיל שמישהו שיקר לי יפגע בבקשה אדריאן אתה היחיד שיודע על זה אל תגרום לי להתחרט שסיפרתי לך, בבקשה אדריאן בבקשה."
אוי אדריאן החבר שלי הידיד הטוב ביותר שלי ששירת גם תפקיד של אח גדול שדואג, אני אוהבת אותו.
עצמתי את עיני והמשכתי לחשוב כנראה שנרדמתי כי כשפקחתי את עיני היינו בגן ענק ומקסים אשר במרכזו מזרקה עם פסל של מלאך ובריכה המקיפה את המזרקה. אמא תמיד אמרה שהבית של מרק יפה אבל לא תיארתי עד כמה עד שבאתי לכאן הבריכה היית מוקפת פרחים מסודרים בסדר של פרח ורוד פרח סגול פרח אדום, השער היה שער חי. בצורת לב ענקי, זה היה השער למכונית, השער לאנשים היה העתק מדויק של השער למכוניות רק קת יותר קטן ועל יד השער עמדו שני שומרים שריריים לבושים במדים כחולים כשעל צווארם רובה ענקי שלא הייתי מספיק קרובה בכדי לזהות איזה רובה הוא, תת מקלע סביר להניח.
הבטתי אחורה לעבר טריס וראית שעיניה מבריקות ומלאות דמעות למרות שעשתה את המיטב בשביל להסוותן וששפתה מדממת מעט כנשכה אותם מה שהיא עושה כל פעם שהיא עצובה או עצבנית.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך