היום שאחרי אתמול-פרק 6

"כן" אמר קונור וניסה להחביא את עצבו, הוא יוכל לחיות. אבל משום מה הוא לא שמח. הוא חשב על הדברים שאין לו להשאיר, חוץ מביתו המפואר וקצת כסף לא היה לו כלום פה. אולי הוא אפילו ידע שהם לא יצליחו, שהוא מצעיד את חבריו ישר למוות אך הוא לא התעמק בעניין זה יותר מדי.
הוא אמר כן אך לא היה אף אחד שישמע, החדר היה ריק וזמזום של מנורת הפלורסנט נשמע והפריע לדממה. קונור כמעט החלים מהפצעים על חזיו אך הרגיש מטושטש, כמעט שתוי מדי פעם והרגיש אלים ומיוסר יותר מתמיד. הוא ישן כמעט כל הלילה במחשבות על מה חבריו יגידו, הם הוא מסכן אותם בשביל לתת לחיים העלובים שלו להמשיך? האם הם רוצים להסתכן למענו. בכל מקרה, הסיבה היחידה שהוא רצה להמשיך לחיות הייתה קרולין ואביו. הוא לא מוכן לדמיין את היום שבו קרולין תסתכל על פרצופו הקר ותבכה בשקט, קר. הבוקר הפציע מאחורי הטריסים שכלאו את קונור בתוך חלונו ועם הוא לא איבד ספירה של הימים ביום זה הוא אמור לצאת מבית החולים, כמובן שהוא אינו בריא אך המחלה של קונור הייתה חשוכת מרפא ועוד לא ידעו מה התוצאות שיהיה לה על גופו, הוגשה לו ארוחת בוקר מצומצמת של פירה עם קציצות בשר ברוטב משונה. האוכל היה קר אבל קונור ניסה להתענג עליו וגמר אותו. הוא שיחק עם התחבושות שלו למרות שידע שכנראה זה רק מזיק לו, השעמום הרג אותו. הוא חיכה בכליון עיניים לשעה שהוא יצא מהמקום הזה. הראשון שנכנס לחדרו היה רונאלד להפתעתו הגדולה, הוא היה לבוש בחולצת טריקו כחולה וישנה. שלא גוהצה כבר שנים ומכנסיים צבאיות כמו כל הקדטים. שיערו הבלונדיני היה מלוכלך והוא עצמו נראה מדוכדך, מי יכול להאשים אותו.
"היי" הוא אמר והתיישב ליד קונור, רונאלד נראה משועשע מקונור.
"היי רולאנד, אני לא חושב שהגעת לפה כדי לקיים שיחה ידידות בין חברים נכון?” צחקק קונור אך רונאלד נפגע מקצת מהשאלה שלו.
"ובכן למה לא? בעולם קשה לחיות בלי חברים, היחידי שהיה לי זה פיליפ ו.. אתה יודע" אמר רונאלד ועל פניו על ערשה של בדידות, ושל תקווה.
"אני מצטער עם פגעתי בך, לא התכוונתי. בכל מקרה על מה רצית לשוחח?”
"אני יודע שאתם יוצאים לעיר הישנה, המקום הזה מסוכן קונור. יותר ממסוכן. הכל שם זה חורבות ואומרים שבית החולים מקולל, או גרוע מזה. אבל אני לא ינסה לעצור אותך, אני כאן כדי לתת לך עצה ולבקש ממך משהו.”
קונור דמיין את העיר הישנה, הכל אפור וריח של צמיגים נישא באוויר. לא שונה מהבונקר אבל. בבונקר אין גולים, שם יש.
"תמשיך, בבקשה"
"בכל מקרה דבר אחד יש לי להגיד לך, תוודאו שאתם לא תהרגו אף אחד עם אתם לא חייבים. לכל הגולים עם נשק יש שבב שהוכנס להם מאחורי הראש-” רונאלד מישש את האזור האחורי של ראשו, קצת מעל סוף עמוד השדרה "-וכאשר הם מתים, השבב שולח מסר מצוקה לפני שהוא משמיד את עצמו. התשדיר שלו יגיד לאחרים איפה אתם ומה עשיתם, עם אתם יכולים תנסו להרוג אותם עם סכין שיפגע בשבב בדיוק, יהרוס אותו כדי שהוא לא ישלח אות מצוקה.” קונור חשב שזה יהיה דבר קל ואז הבין שאליהם להתקרב אליהם לפני שהם יצליחו. הוא גם לא אהב את הרעיון של דקירה, משהו בזה העביר בו חלחלה
"והנא ההבטחה שאני צריך לבקש ממך, אני צריך שתביא לי משהו מבית החולים. משהו שהיה שייך לי פעם. כשנולדתי הייתה התקפת גולים בבונקר, אתה לא תזכור כי היית קטן. אך הם לקחו משהו מאימי, הם לקחו את האקדח שלה. תוצרת גרמניה, אקדח לוגר יפה תואר. אני רוצה שתנסה למצוא אותו שם כי זהו המקום היחידי שאני מעלה על דעתי שהאקדח יכול להימצא"
"איך אתה בטוח שהוא שם?”
"כשהרגנו אחד מהגולים היה להם שבב, מה שאומר שהם מהעיר הישנה. הגול עם האקדח המשיך לברוח ולא יכולנו לתפוס אותו"
"אולי הוא מת בדרך?”
"זה לא חשוב קונור, תבטיח לי. לא. תשבע לי שאתה תנסה למצוא את האקדח, כל מה שנשאר לי מאמא.” קונור חשב על זה עמוקות בזמן קצר, לא מספיק שזוהי משימה של התאבדות למצוא לו תרופות וגם למצוא אקדח שלא בטוח ששרד?. אבל אחרי מבט קצר בעיניו של רולאנד הוא ידע מה צריך לעשות, לא נשאר לו כלום. הבאת האקדח תגרום לו לאושר, וזה משקונור רצה.
"אוקיי, אני יעשה כל מה שביכולתי כדי לעזור לך" אמר קונור, לא הבעה של עצב ניתרה על פרצופו של ארנולד, אך גם לא ערשה של כבוד או שמחה. פשוט המבט הפשוט ביותר שסימל שהוא היה אסיר תודה על מילותיו של קונור, ברגעים שבהם את מגלה שאדם מוכן לסכן מה שכבר מסוכן למענך. הוא הסתכל עליי במבט דואג, כמעט דיכאוני. נדמה היה לקונור שהוא חשב שהוא פיליפ, אבל מחשבה זו נעלמה כהופיע.
האחות נכנסה לחדר ובמבט אחד ידעה שקונור היה מוכן להרוג כדי לצאת מהמקום הזה.
"אתה משוחרר קונור.”