פשע של בחורה- פרק 3-

פרק 3-
מנקודת המבט של אמבר-
"שקט לינדה!" צרחתי כששמעתי צפצוף. פתחתי את העיניים. שעון מעורר.
אה נכון, השתחררתי. ותקעו אותי בבית של שוויצרים שתקועים בתחת של עצמם.
"הכל בסדר?" בעלה של ג'סיקה, לא זוכרת ולא אכפת לי מה השם שלו, נכנס לחדר שלי. מה נראה לו שהוא לא דופק?
"כן" אמרתי.
"טוב, את מאורגנת?" הוא שאל.
"מאורגנת למה?" שאלתי.
"לבית ספר" הוא גיחך.
"מה בית ספר? אני צריכה להשלים פער של חמש שנים.."
"לכי היום. אם לא תסתדרי, נאבחן אותך"
"תעשו מה?!" שאלתי, מה זה המילה הזאת אלוהים אדירים
"נבדוק מה את צריכה לעשות כדי לחזור לרמה של שאר התלמידים, אז תתלבשי ואני אקח אותך" הוא אמר וסגר את הדלת. טוב, הוא גם בסדר. איך יצאו להם שני ילדים פוסטמות איך?
הסתכלתי בארון. לקחתי ג'ינס וחולצה אפורה, לבשתי סניקרס שעמדו ליד הארון, ועפתי למטה.
"בוקר טוב" ג'סיקה אמרה לי בחיוך.
"בוקר" אמרתי. היא הושיטה לי שקית.
"אני מקווה שאת אוהבת גבינה" היא אמרה בחיוך. הסתכלתי על השקית.
"מה.."
"קחי" היא אמרה בחיוך. לקחתי ממנה את השקית.
"תודה" אמרתי והסתכלתי עליה. היא הנהנה.
"בהצלחה מתוקה" היא אמרה.
"למה אני לא מקבלת בהצלחה?" הילדה שלהם, אג'נדה או וואטאבר, עברה לידנו.
"כי לך יש מספיק בהצלחה לחיים שלמים" בעלה של ג'סיקה אמר. "יאללה בנות" הוא הוסיף, והלכנו אחריו.

מנקודת המבט של דניאל-
החניתי את האופנוע במקום ששמור לי. הורדתי את הקסדה וים אנשים התקדמו אליי.
"דני!" שאנון רצה אליי וקפצה עליי.
"היי אחי" הספקתי להגיד לחברים בזמן שהיא מחבקת אותי.
"מה עם קצת אהבה? יחס?" היא שאלה בחיוך.
"בטח יפה שלי" אמרתי בחיוך ונישקתי אותה. הסתכלתי הצידה. חברות שלה עמדו והסתכלו עלינו. עם כולן שכבתי. זבל של חבר אני

"איך היה בשוויץ?" ברנדון שאל אותי בדרך למגרש כדורסל.
"סקי, אתה יודע" אמרתי.
"נו אחי, כמה זיינת?" הוא שאל בחיוך וקרץ לאיזה בלונדה.
"זה משנה כמה?" קרצתי לו בחיוך והתקדמתי לקבוצה.
"תודה לשני הכוכבים הדגולים שלנו שהואילו להצטרף אלינו.." ג'ייסון המאמן אמר בעצבנות.
"אין בעד מה אחי" אמרתי בחיוך.
"גרוהל, שנה חדשה כן, שינוי בהתנהגות? לא ממש" הוא אמר.
"אנשים לא משתנים גבר, טיפ לחיים" אמרתי.
"טוב, עוף לרוץ" הוא אמר והצביע על המדשאות מאחורי המגרש.
"ככה פותחים שנה" אמרתי בחיוך וקמתי. הוא מת עליי. גם אם לא, אני השחקן הכי מוכשר שיש לו ואי פעם יהיה לו, אז שווה לו לשמור עליי טוב טוב.
"גם אתה פורטר!" הוא צעק אחרי כמה שניות. צחקתי.
"הדרך הכי טובה להראות אהבה זה בריצה, לא ידעת?" ברנדון אמר לי והתחיל לרוץ. הסתכלתי קדימה ועקפתי אותו.

מנקודת המבט של אמבר-
בטח, שאני אשב בתשע בבוקר בכיתה. ממש. אני.
כולם כבר נכנסו לכיתות. איפה יש פה מקום שקט? בטוח יש.
עברתי את האולם, ואת המגרשים, והתיישבתי מתחת לעץ וציירתי.
ציור זה התרפיה של החיים שלי, ברצינות. בכלא כל יום הייתי מציירת משהו חדש. זה הרגיע אותי.
"כל השוויצריות אותו דבר.." שמעתי מאחוריי. התעלמתי.
"אבל אמריקאיות ושוויצריות זה משהו אחר" שמעתי עוד קול. סובבתי את הראש.
"את?" ראיתי את הבן הפלצן של ג'סיקה מסתכל עליי. עוד פעם עם המבט המזלזל שלו בא לי לתת לו כאפה.
"וואלה" אמרתי בעצבנות.
"את לא אמורה להיות בכיתה א' או משהו? להשלים פערים.." הוא אמר. נעמדתי והתקדמתי אליו.
"תקשיב טוב חתיכת טחון שחושב את עצמו משהו בגלל שההורים שלו עם כסף, זה שההורים שלך סבירים אליי לא אומר שאני לא יכולה להחזיר לך ותאמין לי שלא בא לך מכות ממישהי שישבה בכלא עם בחורות לחמש שנים" אמרתי בעצבנות. שני הבחורים שתקו.
"לך לחוג ג'ודו, להשלים פערים.." אמרתי, הרמתי את המחברת שלי ועפתי משם.