מבוך האשליות – פרק 7

פורסט הניח את ידו על כתפה של ג'נט, היא הרגישה מובכת מעט אך גם מעודדת.
היא הביטה בעיניו והרגישה שלמרות שהוא לא מכיר אותה, הוא רוצה לדעת עליה. לשנייה אחת היא הרגישה אפילו ניצוץ.
לא ניצוץ של שריפה, שמתחיל שריפה איומה. ניצוץ בין שניהם.
"אני ואח שלי, קונור, התייתמנו לפני בערך 7 שנים" ג'נט הסבירה.
"אני משתתף בצערך" הוא אמר בפרצוף מלא חמלה, ג'נט הסמיקה קצת והסיטה את מבטה הצידה.
היא המשיכה בהסברה. "בכל מקרה, שנינו עברנו בין משפחות אומנה רבות. היום בבוקר פקיד משרד הרווחה שאחראי עלינו מצא בשבילנו משפחה מושלמת. משפחה שההורים שלה לא עסוקים מדי בעבודה שלהם, ושאין להם ילדים מגעילים. ובמקום זה הגענו לפה."
"מה זאת אומרת הגעתם לפה?" שאל פורסט והתרחק מעט. "אלא אם כן המשפחה מחכה לכם באמצע המבוך אז…" הוא אמר וצחק.
"כנראה שבשבילנו המטרה בסוף המבוך היא למצוא משפחה נורמלית."
פורסט וג'נט הביטו אחד בשני. הניצוץ שג'נט חשבה עליו מקודם, הנה הוא שוב.
לא יכול להיות. רק עכשיו הכרתי אותו, לא יכול להיות שיהיה בנינו משהו, חשבה לעצמה ג'נט.
ג'נט ופורסט התרחקו מעט אחד מהשני כאילו התאפסו על עצמם.
"שמעת אותי, עכשיו תורך. למה אתה הגעת למבוך?" שאלה ג'נט בסקרנות.
פורסט הסיט את מבטו הצידה, כאילו נזכר במשהו שהוא מנסה להדחיק.
"את רואה את הילדה הזאת שם?" הוא אמר בחיוך והסתכל על הילדה הקטנה איתה דבר קודם.
"זאת אחותי, הרפר. היא בת 9. אני מרחם עליה" הוא אמר עם חיוך עקום.
"מרחם עליה? בגלל מה?" ג'נט שאלה אותו בדאגה.
"כמו ההורים שלך, גם שלנו נפטרו, אבל רק לפני שנה. אז אני והרפר גרים אצל דוד שלנו. הוא די מרושע ומתעלל בנו. ולכן ברחנו. אני לא רוצה שהרפר תסבול בגללי. אני פשוט לא יכול" הוא אמר לחוץ.
"זה בסדר, אני בטוחה שאתם תפתרו את זה, גם אם תצליחו להגיע לסוף המבוך וגם אם לא" ג'נט נסתה לעודד אותו.
ג'נט ופורסט שוב הביטו אחד בשני. הפעם ג'נט לא יכלה להתחמק מזה. פעם שלישית שזה קורה. היא לא יכולה להתכחש לזה. הם החלו להתקרב אחד לשני. קרוב יותר, קרוב יותר. כמעט לנשיקה. ג'נט יכלה להרגיש שגם פורסט היה לחוץ קצת, כאילו הם כופים אחד על השני את זה.
"טטטוווווווו" נשמע קול חזק בכל האזור. ג'נט ופורסט זזו לאחור.
הודעה ענקית הופיעה ברחבי השמיים. היה כתוב בה 'היכונו כולם. זה מתחיל.'