תהום הנשייה

את המתנות שהיה נוהג להעניק, היה אוהב לארוז בעטיפות צבעוניות ומגונדרות ולקשט בשלל סרטים ססגוניים ויפים למראה. בפעם הראשונה בה חישב לשלוח מתנה מסוג זה, הוא הניח אותה בעדינות קפדנית בתוך קופסת קרטון פשוטה, סגר אותה ועטף בנייר דבק זול אך עמיד. אבל משנתן את מבטו באריזה הפשוטה, משהו הטריד אותו. הוא לא היה מסוגל לשלוח את המתנה בצורה שכזו, תחושת המועקה לא הניחה לו, אך הוא לא הצליח לעמוד על טיבה של תחושה זו. מן המתנה עצמה היה מרוצה, ולאיש אליו היא מיועדת אכן רצה לשולחה, אך בכול זאת, כול אימת שהביט במתנה הארוזה, אחזה בו תחושת חוסר סיפוק. ואז הבין זאת – מתנה חשובה וגדולה שכזאת, המיועדת לאדם נבחר, אחד מיני רבים שיזכה לקבלת מתנה עצומה שכזו, אין ראוי לה שתישלח באריזה כה פשוטה, הרי יהיה בדבר משום זלזול בערכם של המתנה ושל מקבלה, ובכלל במעמד ובהזדמנות שמייצגת קבלתה של מתנה שכזו. לכן גמר אומר בנפשו כי יעטוף את המתנה בעטיפה שתהלום אותה. בתחילה עטפה בעטיפה כסופה מבריקה ובסרט וורוד – עטיפה פשוטה למדי. אך גם זה לא ריצה אותו. הוא הוסיף לעטיפה מדבקות צבעוניות ועיטר אותה בסרטים נוספים, עד שקיבלה מראה צבעוני וילדותי למדי ואם לומר בכנות, הייתה מקושטת יתר על המידה ואף בחוסר טעם. משום מה, הוא היה מרוצה כעת מן העטיפה והחליט לשלוח את המתנה כך. במשך הזמן נעשה אצלו עניין הקישוט לשיגעון, אך הוא לא הסכים להודות בכך, "זה מרגיע אותם," היה אומר לעצמו, "קבלת מתנה הרת גורל שכזו היא בוודאי מאורע מלחיץ, והמקבל עלול להזדעזע עד עמקי נשמתו, בלא האריזה משובבת הנפש, שתשיב לו את רוחו." הוא היה מסביר לעצמו שהאריזה המקושטת משרה רוח של עליצות על המקבל, כך שהוא שומר על שפיותו, גם לנוכח המצב המעיק בו מניחה אותו המתנה עצמה, ומשום כך האריזה קריטית לכול התהליך. אך האמת לאמיתה הייתה שהוא ידע בתוככי נפשו כי האריזות בהן ארז את מתנותיו היו מוגזמות ופשוט מיותרות, אך הוא לא היה מסוגל בשום אופן לעצור את עצמו מלהמשיך ולארוז את מתנותיו כך. הוא אהב להשקיע באריזות הצבעוניות, זה היה דורש ממנו יצירתיות רבה וכך היה מעביר שעות על גבי שעות, מתאים בין צבעי האריזה לצבע הסרט, מפזר מדבקות בעלות מוטיב משותף, כגון שלל מדבקות כוכבים בעטיפת מתנה אחת או מגוון חיות באחרת, וקושר את הסרטים בקשרים מורכבים ומרשימים להפליא. הוא העריך כמובן את החשיבות שבעבודתו – העברת המתנות עצמה, אך הדבר נראה בעיניו כמלאכת בירוקרטיה טפלה ומשעממת, ללא קורטוב החיות שהוסיפה אריזת המתנות למלאכה זו. אומנם האפקט שיצרה העטיפה אצל המקבל היה אפקט מזעזע ומחריד, כזה שאף הגביר את תחושת האימה שבקבלת המתנה עצמה. דבר אותו לא צפה השולח, ואף אם היה צופה, ספק אם היה מוטרד מכך. הנה הוא, המקבל, עומד בפתח ביתו או על סף תיבת הדואר שלו ומביט באריזת המתנה הצבעונית והמקושטת עד לכדי גיחוך שמונחת לפניו, ונראית כאילו היא מיועדת עבור איזה חתן יום הולדת של גיל חמש ובתוכה ככול הנראה צעצוע כלשהו. אך כשפותח אותה המקבל ומביט בתוכנה הוא נוכח בדבר שונה לחלוטין, דבר רציני בהרבה ממה שתיאר לעצמו שיקבל, דבר הרה גורל, מזעזע ועבור חלשי האופי שבאנשים, אף מטריף דעת. המקבל לא יודע מה לחשוב, הוא נזכר בעטיפה המגוחכת ורוצה להתפרץ בצחוק תזזיתי מטורף, אך האימה משתקתו. ואז, ברגע שהוא מישיר את מבטו אל פני הריקנות האפלה והאינסופית שבתוך האריזה המגוחכת – הוא מבין את מהותה של המתנה העצומה אותה קיבל. הוא מבין שהוא בוהה אל תוך תהום הנשייה בהתגלמותה, אל תוך פניו של המוות עצמו. והוא מסוגל להבין כעת איך זה מרגיש להיות נתון בחוסר קיום. בעודו חש את אותה אי התחושה אותה מרגישים המתים, הוא מזדעזע ומתחלחל עד לעמקי נשמתו. הוא מנסה לצעוק באימה, להסיר את לפיתת המוות מגרונו ולהשליך את התופת שהוא אוחז בידיו ארצה תוך מנוסה בהולה מן המקום, אך הוא משותק מרוב פחד, שום צעקה לא נפלטת מפיו, אף לא קול, וגופו לא זע, אף לא נרעד בקיפאון של אימה. בלי יכולת להסיר את עיניו מהריקנות הזאת, הוא מבין שהוא קיבל קריאת התעוררות. הוא יודע בוודאות מוחלטת שזה מה שמצפה לו אם ימשיך במסלולו הנוכחי – ישיבה בחוסר מעש. ולכן, כדי להימנע מהגעה אל אותה הריקנות מעוררת החלחלה, הוא מגיע לידי החלטה שהוא יקום ויעשה מעשה. הוא גומר אומר שישנה את העולם כליל, שייזכר לנצח, שישקיע בכך את כול גופו ונפשו אם יהיה צורך בכך. הכול, רק כדי לא להגיע אל חוסר הקיום הנורא הזה. או אז הוא מסיר את עיניו מתהום הנשייה שקיבל כאות אזהרה ונותן מבטו שוב בעטיפה המוזרה ואומר לעצמו בתמיהה: "מי המשוגע החולני שישלח מתנה רצינית שכזו בעטיפה כה מגוחכת?!"