אין לי שם ): הקדמה.

הכיתה נשמעה כמו לול תרנגולות שנכנס לתוכו שועל. לבסוף נכנסה המורה. הילדים שתקו. לאחר שדיברה על הבחינות השונות, הטיולים, ועוד כל מיני, אמרה: "השנה, תצטרף לכיתה תלמידה חדשה. שמה ארטמיס." לאחר דקה או שתיים, נכנסה לכיתה התלמידה החדשה. היא היתה חיננית, ועינייה נראו כאילו מרצדת בהן להבה, היא היתה גבוהה, וגאה מאד. היא הביטה בכיתה בעיניים שנראו לרגע, מלאות בוז וחלחלה, ולאחר מכן פחד, ותקווה. היא נראתה נסערת, אך שלווה. מפוחדת אך גאה. מזלזלת, אך מעריצה. היא היתה תערובת רגשות מהלכת. עמוק בקרביה, היא נצרה סוד, שאם תגלה אותו, תהיה בצרות. אותו סוד הכביד עליה. אך היא נשאה בעול. איש לא יוכל לפצח אותו. מחשבותיה התערבלו, וליבה פעם בחזקה. אך ארשת פניה נותרה גאה. היא צעדה בשקט לקצה הכיתה, בקלילות, אך מבפנים, רגשותיה הסתחררו בעוצמה. עמוק בנבכי מחשבותיה הסוערות חשבה: "נערים טיפשים ובני תמותה! הם חושבים שאיני שומעת את מילתיהם! הא, אני ציידת!" גאוותה פגועה היא שעוררה בה את המחשבה הזאת. היא התיישבה בקצה הכיתה, פתחה את הספר ולמדה לה בשקט, לבדה, ומחשבותיה מסתחררות סביבה. הצלצול נשמע, והיא קמה מהכיסא שלה. היא מתחה את רגילה, והתחילה להתקדם לכיוון הדלת. אך חבורה של נערות חסמה את דרכה. הן מלמלו וצחקו עליה, אך ארטמיס התנהגה כלא שומעת. היא פילסה את דרכה, ויצאה מהכיתה. הנערות לעגו לה, ומבפנים, בערה בה להבה יוקדת. היא הלכה בשלווה, בעוד כולם לוטשים בה מבטים. "שלום!" אמרה נערה אחת. היא סגרה את הלוקר שלה והתקדמה לכיוונה של ארטמיס. ארטמיס חייכה, היא הביטה אל תוך עיניי השקד של הנערה, וראתה שהיא אינה חשה נעלה ממנה, אך גם לא נחותה ממנה, שווה לה. "שלום." אמרה ארטמיס. הנערהצעדה אחריה ושאלה אותה מספר שאלות. "יש לך הורים?" שאלה הנערה, ארטמיס השיבה לה "לא". אך לא היתה בקולה, שום נימה של חרטה או עצב. יש לה משפחה, אך היא פשוט לא… באזור. "אני… מצטערת." אמרה הנערה, "דרך אגב, אני אלכס." "נעים מאד" קראה ארטמיס. הן חזרו לכיתה, משוחחות ושואלות שאלות מגוונות זו את זו. כמו שתי נערות רגילות, מה שהן לא לחלוטין היו.