סיוטי ילדות – פרק אחד-עשרה
פולי לא ידעה מה היא אמורה להרגיש כשהיא ראתה את ג'יימס מוליך את כולם בחזרה לתא ונועל אחריו. בליבה היא מעט שמחה ששוב יש לה חברה, אבל הבינה שזה לא טוב.
"איפה אנדרו?" היא שאלה אחרי שג'יימס נעלם.
מייקי השפיל את ראשו והצטנף בפינת החדר ואוולין התיישבה לידו. אליסה ורוז התיישבו ליד פולי אבל לא אמרו מילה. מלורי קפצה את ידיה לאגרופים ונשמה עמוק ואלכס הכה באגרופיו את הקיר לידו.
פולי קימטה את מצחה. היא עדיין לא הצליחה להבין מה כולם רומזים לה. "מה קרה?"
אף אחד עדיין לא ענה לה, או אפילו הביט לעברה.
"אנדרו… נמצא עם פיטר." אמרה אליסה בסוף. "פיטר עוזר לו בדרך שלו להפוך בחזרה לציפור."
פולי הבינה מהר מאוד הפעם. כעבור דקה היא כבר ניגבה את הדמעות שלה. "איך זה קרה?"
רוז קפצה את ידיה לאגרופים. "תנין. חיית המחמד של ג'יימס היא תנין."
פולי קימטה את מצחה. "התנין שאכל את קפטן הוק?"
אלכס הניד בראשו בטירוף. נראה כאילו הוא מרגיש אשמה על המוות של אנדרו. "לא נראה לי, אבל אולי צאצא שלו. אנחנו חייבים להרוג אותו אם אנחנו רוצים לצאתך מכאן."
אוולין פערה את עיניה ובהתה בו כאילו הוא משוגע. "אתה באמת מתכוון לזה שאנחנו נהרוג תנין? אני מעדיפה לחזור לשסף פיראטים."
הוא נאנח והלם בסורגים. "אני לא מתכוון להישאר כאן ולחכות שיהרגו אותנו."
אף אחד לא ענה לו. בסוף פולי לא הצליחה להתאפק ונעמדה. "אני אעזור לך! בוא נהרוג את התנין ואת ג'יימס!"
שניהם סקרו את התא. כולם הביטו בפולי ואז השפילו את מבטם.
"אף אחד לא מתכוון לעזור לנו?" שאלה פולי.
רוז נאנחה וקמה. "אני איתכם. זה למען אנדרו."
מייקי רץ אליהם וכמעט הפיל את כולם. כאילו הוא חיכה שעוד מישהו יצטרף לפני שהצטרף בעצמו. "גם אני איתכם! למען אנדרו!"
מלורי נשכה מעט את שפתה והנהנה לעבר אלכס. "טוב, אז גם אני מצטרפת."
אליסה הבינה שכבר אין לה אפשרות להתחמק מזה וגם קמה. "למען אנדרו…"
כל המבטים הופנו אל אוולין.
היא בלעה רוק. היא עדיין חשבה שזה הרעיון הכי טיפשי שהיה למישהו מהילדים האבודים עד כה, אבל היא לא רצתה להישאר לבד בתא, עם ג'יימס… היא רעדה וקמה. "אם אני אמות אז אני אמות איתכם."
אלכס גלגל עיניים וחזר להתעסק בסורגים. עוד לפני שהספיק לאחוז בהם ג'יימס עמד מולו.
"נו? מה עכשיו אתה רוצה?" רוז ירקה בכוונה בזמן שדיברה לכיוונו של ג'יימס. הוא רק חייך.
"מכיוון שאתם ניסיתם לברוח אני חייב להעניש אתכם, והראשון שייענש…" הוא סקר את כולם עד שעיניו ננעלו על פולי. "זאת היא."
פיטר עופף מעל שברי הספינה "ג'ולי רוג'ר". הוא לא צריך אף אחד כדי למצוא את הילדים האבודים וטינק, גוון וזיק רק מפריעים לו.
טוב, גוון לא, אבל זיק…
מאז הריב שלהם פיטר לא שכח אותו, משהו שהיה בלתי אפשרי. אפילו את וונדי הוא שכח לפני שנים. כנראה שזיק עצבן אותו יותר מכל אחד אחר בעולם.
כשבנות הים ניסו להטביע אותו פיטר קיווה שהן יצליחו. כשגוון משתה את זיק מהמים פיטר הרגיש כעס כזה שכמעט תקף את זיק, אבל לא עשה כלום רק כי גוון היתה שם. ככה זה היה, לגוון היתה השפעה מרגישה עליו משום מה. משהו שהוא לא הרגיש מעולם בנוכחות מישהו.
אולי זה היה בגלל שהיא היתה היחידה שלא התאהבה בו. אפילו לילדות האבודות לקח זמן להיפטר מהרגש הזה, ופולי תמיד העריצה אותו. מה שהוא הרגיש היה בגלל זה.
הוא קינא. הוא קינא בזיק.
הוא לא קינא מכיוון שאהב את גוון, הוא קינא מכיוון שגוון לא אוהבת אותו. אפילו הוא הצליח לראות שהיא מרגישה אליו משהו, ופיטר לא הבין שום דבר באהבה. אפילו מה זה נשיקה הוא שכח.
פיטר הכריח את עצמו לנער את הראש. הוא חושב כמעט כמו… מבוגר. הוא חייב לצאת מזה ולהמשיך לחפש.
הוא התיישב על אחת משברי הספינה והרים תצלום ישן וספוג מים, אך עדיין אפשר לראות מי מצולם בו.
היה שם איש גבוה שלבש בגדיים די נשיים. יד אחת שלו הוחלפה בקרס ומבטו היה אכזרי. פיטר היה משוכנע שהוא מכיר את האיש הזה, אבל לא הצליח להיזכר איך קוראים לו.
לידו ישב ילד קטן, אשר דמה מאוד לפיטר. רק שעיניו היו אדומות.
פיטר השתנק והפיל את התצלום. פתאום הוא זכר והבין את הכול, וג'יימס ריחף מאחוריו וצפה.
סוף-סוף פיטר הבין שג'יימס הא בנו של הוק.
תגובות (26)
תמשיכי!!!!
תמשיכי!!!!
נטע את צודקת!
אני בעד לא להפסיק סיפורים באמצע לעולם!!!
זה ממש מעצבן לקוראים….
דרך אגב הפרק הזה ממש ממש טוב
יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
המשכת את סיוטי ילדות סוף סוף! (תודה לך, פרץ כתיבה!)
רק בשבילך אני עכשיו אמשיך את הקעקוע! (כי עם הדור אני דיי תקועה…) :)
כולם אוהבים פרצי כתיבה.
ואל תשכחי שהסיפור מוקדש לך בזכות רגשות האשם המעצבנות (את צריכה להודות להרבה דברים אצלי)
סיוטי ילדות מוקדש לי…?
יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תודה לכם, רגשות אשם! (זו הפעם השלישית נראה לי שאני מודה להם.. פעם שלישית גלידה!)
זאת לא הפעם השנייה? כנראה פספסתי פעם.
בפעם הבאה לא צריך להקדיש לי סיפור שלם, אולי איזה פרק. אני שונאת את רגשות האשם (זה לא אומר שאני לא מודה לך אבל זה פשוט מעצבן)
לא יודעת, כשחשבתי על סיפורי מיתולוגיה ישר את עלית לי בראש, אז…… זה התגלגל לזה…. כמובן שאם את רוצה שרק הפרק הבא ועוד פרקים הבאים יהיו מוקדשים לך זה בסדר
לא, אין לי בעיה! ההפך! פשוט כל מה שנותנים לי אני חייבת להחזיר במשהו… אני די פראיירית לפעמים… וכשאני נותנת משהו כמעט אף פעם לא מחזירים לי! (בשנה שעברה הרמתי לכל הכיתה את הכיסאות כל בוקר והם בקושי אמרו תודה)
אני מכירה את זה. לאחרונה אני פחות פראיירית אבל לפעמים אני עושה דברים כאלה מתוך ביישנות או סתם כי אני אוהבת. על דברים שאני אוהבת אז כבר דיי מעריכים את זה.
לך יש מזל… אני כבר התרגלתי לא לאכול עד סוף הלימודים כי הייתי נותנת לכולם את האוכל שלי (סתם כי לא רציתי לאכול בהפסקת אוכל). זה הגיע למצב שהבנות בכיתה שלי הכריחו אותי לאכול חלק מהאוכל שלי.
באמת? טוב, גם אם מישהו מבקש ממני מהאוכל שלי אז אני ישר נותנת לו, אבל זה לא ממש מפריע לי כי אני גומרת דיי מוקדם את הלימודים ואני אף פעם לא כל כך רעבה בבית הספר…
כן… למרות שבזמן האחרון אני אוכלת בזמן הלימודים. תודה לך קפיטריה.
אבל עדיין, זה בקושי פעם בשבוע. פעם הבטן היתה מגרגרת בסביבות 12, עכשיו לא.
יש לך קפיטריה בבית הספר? אנחנו מביאים מהבית ורק בימי שישי אפשר לקנות בגט עם שומשום או פיתה עם זעתר….
כן. הם די גנבים (זה יותר קיוסק שקונים בו) אבל יש שם דברים טעימים.
את ביסודי או בחטיבה?
חטיבה. את?
אבל לא עברתי בית ספר או משהו. זה בית ספר מכיתה א' עד סוף חטיבה
גם אני. פשוט באזור שלי יש קפיטריות בחטיבות (לפחות אצלי ואצל החברים שלי)
אה, לא ראיתי את התגובה. זה די הגיוני.
בטח לא ממש רוצים שילדים בכיתה א' יסתובבו עם כסף בבית ספר.
כיף לכם… למרות שאני אוהבת את האוכל של אמא שלי (היא עבדה בתור מעצבת עוגות עם בצק סוכר. עכשיו היא התחילה לעבוד בתור מורה לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב)
אני לא חושבת שזה ממש מזיז להם, לא שאנחנו גנבים או משהו כזה אבל אני לא חושבת שכדאי לילדים להסתובב עם כסף.
טוב, אימא שלי עצלנית כמוני אז לרוב היא היתה מביאה לי חטיפים. מדי פעם לחם עם אבוקדו או משהו כזה, אבל רוב הזמן חטיפים. בגלל זה הייתי נותנת לכולם את האוכל שלי…
לפחות עכשיו יש לי משהו אמיתי לאכול (אם טוסט ומנה חמה זה משהו אמיתי)
אימא שלי מכריחה אותי לישון… זה ממש מעצבן שהיא עושה את זה.
לילה טוב.
באוכל, אמא שלי (והמשפחה מהצד שלה) ממש משקיענים. תמיד הייתי מביאה עוגה ממש מגניבה לבית הספר (פעם אחת הייתה תחרות בבית הספר לעשות תיבת נוח ואני וחברות עשינו עוגה -או ליתר דיוק אני, החברות ואמא…- וזכינו מקום ראשון). בדרך כלל אני פשוט מבקשת בבוקר מה לאכול והיא מכינה לי.
לילה טוב
אם מישהו מבקש ממני אוכל אני אומרת לו ללכת להז%₪&.
אבל אני כבר לא כל כך מביאה אוכל לבית ספר, רק בימים שאני אצל אבא שלי, והוא מכין. אז אם אני אומרת שאני לא רוצה הוא אומר שאני אהיה רעבה… ואני לא רוצה שהוא יחשוב שאני אנורקטית או משהו, אז אני לוקחת.
ואני כבר לא רעבה בבית ספר כל כך…