אמנזיה – פרולוג.

קרמן* לא הבינה איך מצאה את עצמה בסיטואציה בה סכין מוצמדת לגרונה, ידייה קשורות מאחורי גבה, רגליה קשורות גם הן, וחמישה בחורים מפחידים בעלי חזית ספרדית מחוספסת ומבט מאיים בעיניים עומדים מולה וצורחים עליה שתביא את אשר מסתירה. לו רק הייתה חוזרת לביתה בדרכה הרגילה ולא עושה את אותו קיצור ארור שעומד לגזול את חייה.
היא ידעה מה הם רוצים ממנה, היא ידעה. אך התחושה הזו, שהשתוללה לה בבטן ומנעה ממנה לתת להם אותו לא עזבה אותה לשנייה, מלווה עם הפרצוף של אותו בן אדם והמשפט שאמר "מה שלא יהיה, אל תתני את זה לאף אחד או אחת". שני אלו הם מה שמנעו ממנה לפלוט את מקום הימצאו של הצ'יפ.
הפחד החל להילחם בתחושה ובזיכרון ברגע שהסכין החלה להיצמד יותר לגרונה.
אך לשווא.
היא לא גילתה להם גם כשזרקו אותה לצינוק מטונף, מרעיבים אותה ומענים אותה עד שתגלה. אך היא לא גילתה.
כעת הייתה קרמן בשירותים, אחרי שהצליחה להגעיל ולשכנע את השומרים שזהו מקרה חירום אדום, וזה גרם להם לכבות את המצלמות האבטחה למספר דקות..
ברגע שהיא נכנסה, היא נעלה את הדלת, הורידה את המכנסיים והתחתונים, ישבה על האסלה, והתכופפה כאילו כואב לה, אך למעשה רק ניסתה להסתיר את אשר עשתה, 'כי אין לדעת מה המטורפים האלו יכולים לעשות' הייתה המחשבה לכיפוף זה. היא שלחה את ידה, תוך חולצתה, מכניסה אותה לתוך החזיה ומוציאה את הצ'יפ, בולעת אותו ברעד. לאחר מעשה זה, היא לקחה תחבושת שהשאירו לה ה'מטורפים' ועשתה את עצמה שמה אותה. היא התלבשה, הורידה מים, שטפה ידיים ביסודיות, והתקדמה אל הדלת, פותחת אותה ורואה את השומר מחכה לה, אוזק את ידיה ולוקח אותה אל הצינוק, לא שם לב לחיוך הקטנטן והמעט, כמעט, בלתי נראה שמופיעה על שפתיה.
הם כבר לעולם לא יקבלו את הצ'יפ הזה.
אך היא כבר לעולם לא תזכה לראות את העולם שבחוץ, את חייה האמתיים, את בעלה, את שני ילדיה.
אך משהו בתוכה אמר לה שזה שווה את זה, שמשהו נורא יותר היה קורה אם לא הייתה עושה זאת.
והיא עשתה זאת.
השינה שלה באותו לילה מעולם לא הייתה טובה יותר.
חבל שהשינה שהגיעה למחרת הייתה שינת נצח..