Place in heaven – מקום בגן עדן – פרק 6

ניגבתי את הכלים הרטובים במגבת מטבח כחולה ויבשה, ושמה כל כלי במקום שלו בארון המטבח הבהיר.
״את לא חייבת לעשות את זה את יודעת״ חייך אלי שיין בזמן ששפשף את הכלים בסקוץ׳ זהוב מלא בסבון כלים, הברז הכסוף פתוח ושטף של מים צלולים זורמים ממנו אל הכיור וממלאים אותו.
״אי אפשר לתת לך לסדר את כל הדברים לבד, גם אנחנו השתתפנו בארוחה״ צחקקתי בשקט, מניחה צלחת חרסינה נוספת על ערמת הצלחות שבתוך ארוך המטבח הבהיר.
״תגידי את זה לשאר, נראה שלהם לא כל כך אכפת״ צחק בזמן שהעביר לידי צלחת חרסינה נוספת נטופת מים קרירים.
״הם סתם עצלנים״ העפתי בהם מבט בזמן שניגבתי בעזרת מגבת המטבח הכחולה את צלחת החרסינה הרטובה.
הם ישבו בסלון, מדברים וצוחקים, דין וליה ניראים קרובים מתמיד, מעניין מתי הוא ישים לב שליה אוהבת אותו?
״הם צריכים להיות זוג״ אמר שיין, כאילו קרא את מחשבותיי, הנחתי את הצלחת הנוספת בראש הערמה ולקחתי מידיו כוס זכוכית גבוה , התחלתי לייבש אותה בעזרת המגבת.
״היא אוהבת אותו, אבל זה לא נראה שהוא שם לב״ מלמלתי אליו בשקט, כדי שהשאר היושבים בסלון לא ישמעו את השיחה הקטנה שלנו.
הנחתי את כוס הזכוכית, לצד שאר הכוסות בארוך המטבח הנמוך.
״זה מדהים עד כמה אנשים עוורים, לא רואים את מה שקורה מסביב, את האנשים שמנסים לזכות בתשומת לב של יקריהם, אבל יקיריהם לא שמים לב לכך, לא רואים אותם כפי שהיו רוצים שיראו אותם״ הוא נאנח בשקט, הוא דיבר יותר מנקודת כואבת מאשר סתם ניתוח כללי של המצב בין ליה ודין.
בהיתי בנקודת קטנה ברצפה המבריקה, הערעור שבתוך הלב שלי גרם לי לעצור לרגע, לקחת נשימה עמוקה.
הכאב היום יומי משגע אותי לחלוטין, איך אפשר עוד להמשיך ככה?
״אבל כנראה שלא רק הם עיוורים, העולם כולו עיוור, אם הם היו רואים כמו שצריך את המציאות, פחות יפה ממה שהיא מצטיירת, הרבה לבבות שבורים לא היו פזורים מסביב״ מלמל שוב בשקט ועורר אותי מהבהייה הממושכת בנקודת קטנה ברצפת הקרמיקה המבריקה.
הוא העביר לי קערה עמוקה ושקופה, העברתי עליה את המגבת, סופגת את כל הטיפות הרטובות הזולגות ממנה.
״אתה צודק״ אמרתי בשקט, הטונים שלנו לא גברו על הלחישות, בשביל שהשאר לא ישמעו אותנו.
״טוב, החיים חולפים, אין מה להתקע על דבר אחד, ממשיכים״ אמר בחצי חיוך ונאנח, סוגר את הברז הכסוף והמים חדלים מלזרום אל הכיור הריק מכלים.
״בזה אין ספק שאתה צודק״ חייכתי לעברו חצי חיוך מזויף.

״התחיל לרדת גשם בחוץ, אני לא חושב שתוכלו לחזור לבית במצב הזה״ הכריז אדם ושחרר את הוילון מידיו, נותן לו להישמט על גבי חלון הזכוכית הקבוע בקיר.
רעם אימתני פילח את השמיים וכעבור מספר רגעים רעם מילא את השקט שנוצר בחדר הסלון שבדירתו של שיין, השעה קרובה לשתיים-עשרה בלילה, וסערה מתחוללת לה שם בחוץ.
״תשארו ללילה״ הציע שיין בחיוך הכובש שלו, ״יש מספיק מקום לכולם, יש את חדר השינה שלי, חדר האורחים, ואפשר לישון פה בסלון״ אמר בחיוך, ואדם ודין הצטרפו לשכנועים שלו.
״אני לא חושבת״ מלמלתי לעברם, אני רק רוצה לחזור כבר אל המיטה שלי, אל פינת השקט היחידה שלי על פני כדור הארץ, וכאן לא היה לי לרגע שקט.
״זה לא שאנחנו יכולים לצאת במצב הזה לבחוץ!״ ליה התחילה במחאה, היא תעשה הכול בשביל להיות עוד קצת עם דין.
״אני עם ליה״ נאנחה אשלי בהסכמה, ושוב רעם מילא את השמיים ברעש חזק מלווה לברק.
״אני אחכה שהסופה תחלש ואחזור ברגל״ אמרתי במשיכת כתפיים וחצי חיוך מזוייף אל עבר כולם.
״אין מצב ילדה, את נשארת כאן!״ אמר אדם נחרצות, ושיין הנהן את ראשו, ״אנחנו לא נותנים לך לצאת לבד בגשם הזה״ אמר בנימה החלטית וקבועה.
״היא נשארת, אל תקשיבו לה״ אמרה ליה, מתעלמת לגמרי מהנוכחות שלי, מדברת בשמי, היא תמיד עושה את זה, שמה את עצמה בעדיפות ראשונה, אחת מהמגרעות הרבות שלה.
נאנחתי בעצבים ספק תסכול ביני לבין עצמי, שתקתי, לא היה לי מה להגיד, לא רציתי לדבר איתן, עם אשלי וליה, ובטח שלא עם אדם, שיין ודין.
״בואו נראה סרט״ הציע דין, וליה כמובן הסכימה בלי היסוס.
״תדליקו את הטלוויזיה, אני אכין פופקורן״ אמר שיין בחיוך וזרק אל עבר דין את שלט הטלוויזה השחור, קם ממושבו על הספה, והלך אל עבר המטבח הקטן, אדם קם בעקבותיו גם הוא, והלך אחרי שיין אל המטבח.

••נקודת מבט אדם••

אני לא יכול להוציא את התמונה שלה מהראש שלי, כל היום היא נמצאת שמה, ממלאת את המחשבות שלי.
הפנים היפות שלה חקוקות במוח שלי, כל כך יפה, כל כך עדינה.
״אתה חושב עמוק מידי״ קולו של שיין קטע את קו המחשבה שלי עליה.
״זה פשוט… היא לא יוצאת לי מהראש שיין, מה אני יכול לעשות?״ שאלתי אותו, מעט נואש להוציא אותה ממחשבותיי.
אני יודע שזה לא יקרה, שהיא לעולם לא תוכל להחזיר לי אהבה, משהו עוצר אותה להחזיר בחזרה.
אני צריך לשכוח אותה, וכמה שיותר מהר אם זה אפשרי.
״למה אתה לא אומר לי במי מדובר?, יומיים כבר שאתה מתנהג מוזר״ אמר לי בזמן שדחף אל המקרוגל שקית פופקורן מקופלת.
״זה לא משנה כל כך, באמת שלא, אני רק צריך דרך פשוטה, להוציא לי אותה מהראש״ התחמקתי מלענות על השאלה של שיין, אני לא יכול לענות עליה, במיוחד לא לו, זה יהרוס את הקשר בנינו.
״תמשיך הלאה, יש עוד מליון דגים בים״ גיחך בשקט, חיוך מעטר את שפתיו, הוא נשען על השיש, מחכה ששקית הפופקורן שבמקרוגל יהיה מוכן.
״הבעיה היחידה זה שאני לא יודע לשחות״ צחקתי, צחוקי ממלא את חלל המטבח הקטן, וצחוקו של שיין מצטרף מיד אחרי.
צפצוף חלוש בוקע מהמקרוגל מסמל על כך ששתי הדקות נגמרו, שיין פנה להוציא את השקית החמה, ולהכניס אחת נוספת אל תוך המיקרגל הכסוף.
הסתובבתי בגבי אליו, מביט אל הסלון הקטן, כולם כבר התמקמו, דין הוציא שמיכות צמר מאחד החדרים, וקולות בקעו מהטלוויזיה השטוחת מסך התלויה על הקיר.
ליה התכסתה יחד עם דין בשמיכת צמר גדולה וכחולה , מקופלים על הספה וראשה נשען על כתפו, ידו עוטפת את גופה הרזה.
אשלי יושבת מצדם השני על הספה הארוכה, מכוסת בשמיכה חומה ועבה, מתכרבלת בתוך עצמה ומשעינה את ראשה על משענת ספת העור השחורה.
אווה על הספה בעלת שני המקומות, מכוסה חלקית בפוך גדול ולבן משעינה את ראשה על כרית נוצות רכה.
הבטתי על פנייה היפות, עינייה נעוצות במסך הטלוויזיה, אורות הטלוויזיה מרצדים על פנייה העייפות, אפעפיה נלחמות איתה אם להיסגר או לא.