שדי להבות.
צעדיי הדהדו באולם הגדול, עיניי נשארות אדישות למראה החדר המפואר, השטיחים המעוצבים עם העתקי ציורים מפוברקים של הצייר הדגול ליאונרדו דה וינצ'י התלויים על הקירות באופן מושלם, הספות אשר נראו כלקוחות מתקופת הרנסנס המוקדמת, והמנורה העשויה קריסטלים יפהפים המשקפים את החדר העצום בצורה מעט מעוותת. חיוכי הקר ברק בפניי החיוורות, חיוך לא מזמין כלל. זו המטרה, להפחיד אותם.
"גברתי, האם את רוצה שאקח את מעילך?" מיהר אליי משרת בבגדים שחורים ושאל בחיוך אדיב.
הידקתי את המעיל סביבי כאשר שאל, והסתרתי עוד קצת את עיניי הבוהקות בעזרת ברדס מעילי.
"אין צורך." עניתי בקול ברור ותקיף, בעוד אני ממשיכה ללכת בנקישות נעליים על רצפת השיש. המשרת הנהן, והמשיך ללכת אחריי.
"האם גברתי רוצה עוד דבר מה?" שאל בקול רך כחמאה, קולו הגעיל אותי ומיהרתי לסרב. הוא הנהן בשנית והסתלק משם במהירות, מותיר אחריו ריח חזק של בושם מזעזע. לבסוף, הגעתי לסוף החדר. ניצבה שם בין התמונות הצבועות בצבעים עזים, דלת עצומה אשר מגיעה עד לתקרת החדר – כעשרה מטר מעלה. הדלת מעוטרת בעיטורי פרחים המסתלסלים בצבעי זהב נוצצים. שלחתי את ידי החשופה לעבר ידית הדלת הצבועה גם היא בצבע הזהב. צמרמורת קלה ביותר עברה בגופי כאשר עורי נח על המתכת הקרה ופתח אותה בחריקה ארוכה וצורמת. אפילו לא העפתי מבט אחד ויחיד בחדר אשר פתחתי לו את הכניסה, ונכנסתי אליו מידית בדממה, מוודא שעיניי מוחבאות מאחורי הבד השחור.
פסעתי לאורך החדר, חצי משדה ראייתי חשוך בגלל הברדס שבעזרתו מסתירה אני את עיניי, אך הצצתי מעט וראיתי את הספרייה הצמודה ללובי. התקרה הייתה גבוהה ביותר, וגם שם נצצו קריסטלים על מנורות הכבויות. המון מדפים עצומים עליהם נערמו אלפי ספרים, כיסאות עץ יפהפים בפשטותם שנראו מקורבים לשולחנות מותאמים. המשכתי ללכת, הפעם אל כיוון האור החמים והרך שריצד על הרצפה – אח. שום רחש לא נשמע מלבד האש המתפצחת, רגליי צעדו בשקט על השטיחים שהיו מדהימים אנשים אחרים. אך אני לא נחשבת כחלק מ'אנשים', יותר כ'אחרים'. התקרבתי לאח, ואט אט האש החלה לחמם כל איבר בגופי, מוציאה אותם מקיפאון נוראי. שמעתי צעדים מאחוריי לאחר זמן קצר שבו עמדתי שם וחיממתי את עצמי במבט לאש המרצדת מול עיניי.
"מ-" שמעתי קול נקטע מאחוריי, ועצרתי אותו במהירות בכך שהרמתי את זרועי.
"אני מתנצל, איני במיטבי היום." אמר הקול העמוק, והוסיף:"ברוכה הבאה לביתי הצנוע, גברתי." גיחכתי בשקט, צנוע הוא כלל לא. הורדתי את ידי באיטיות ולא סובבתי את ראשי לעבר מקור הקול אשר דיבר אליי. אני רק רוצה להסתלק מפה.
"התרצי לשבת, ליידי…?" הוא ניסה לגרום לי לומר את שמי. אך לא אומר את שמי. לעולם.
"שמי אינו נחוץ כרגע." עניתי בקול רגוע והמשכתי לבהות באש החמימה. זמן מה לא נשמע שום קול מכיוונו והנחתי שהנהן. קול אנקה נשמע כאשר התיישב על הספה שנמצאה מאחוריי, חיוכי הפך גדול יותר.
"העסקה." הזכיר, ושמעתי אותו קורא למשרת להזמנת סעודה גדולה, בכך שמילותיו היו: לאורחת הנפלאה שלנו. צחוקי נשמע קלות באוזניי, אנשים טיפשים. לא שמים לב שאיני אורחת כלל. איני נפלאה, או שלהם. אני של עצמי, נאמנה אך ורק לאנוכי.
האיש לא חיכה שאתחיל לדבר,"אני צריך בדחיפות את קסמ-"
"הירגע." לחשתי בקול שליו, והחלתי ללכת מסביב לאח, ראשי תמיד מכוון לאש הגועשת. שמעתי את השתעלותו לאחר שהמשרת הביא בקבוק יין עם שתי כוסות זכוכית ששיקפו את האש בצורה מקסימה. עצמתי את עיניי למספר רגעים עד שהוא אמר לכל משרתיו להסתלק, וכאשר פקחתי אותן פניי היו מול פניו המלאות. הוא השתנק, וניסה לבלוע את כל היין בלגימה אחת.
"קרה משהו, אדוני?" שאלתי בקול ערמומי כנחש, והתקדמתי אליו צעד אחד, מורידה את הברדס מעל שיערי.
"ל… ל… לא, לא." גמגם, ועיניו הקטנות נצצו בפחד ובהלה.
"טוב ויפה." חייכתי חיוך שהרתיע אותו מעט יותר, הרי כל המטרה זה להפחיד אותם. להבהיל אותם. זו הדרך היחידה שבה אפשר לשלוט בבני אדם מטופשים.
"מי את?" שאל לבסוף, ורעד נשמע בקולו. צחקתי בקול והתקדמתי לעברו במהירות, לא נותנת לא לברוח. עיניי מביטות בו בשעשוע, וחיוך של הנאה נפרש על פניי בשנייה אחת.
"מי אני?" שאלתי כתמימה, וידיי מונחות על הברדס המכסה את גופי. הוא הנהן ובלע את רוקו."אני היא אנוכי. אני היא עצמי, ועצמי הוא אני." בעיניי נראה ניצוץ שובב, וברגע אחד הורדתי את הברדס. פיו נפער לרווחה, והוא ניסה לברוח, נאבק מולי. אל מול פניי חסרות הפנים, אל מול שמלתי השחורה העשויה קרעים שמתבדרת סביבי כרוח הנוגעת ברגליי, אך החדר אטום לחלוטין.
"אני היא, מיסטי." שיערי נפל על פניי, והסתיר לחלוטין את עיניי הבורקות בהנאה כאשר רואות את האיש הצורח לעזרה, מביט בחיוכי המגיע מאוזן לאוזן. הם לעולם לא יגלו מי אני, לפחות לא בחיים.
אותו לילה מקסים הסתיים כאשר ברחתי מהאחוזה הנפלאה שלו, שאש הסתערה עליה ואכלה אותה עד קרש העץ האחרון. רק עוד יום רגיל, לשדת להבה אכזרית.
תגובות (4)
היא לא תגיע לבית שלי, נכון?
אוי זה כזה מעולהה!!
חוחו ממש אהבתי. את כותבת נפלאה וממש כיף לקרוא :')
זה מדהים! אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך.
את כותבת בצורה שלא יכולתי להתיק את מבטי מהסיפור.
כתוב מעניין, בשפה כמו שקוראים בספרים.
ממש אהבתי :)
מדרגת 5 ויותר!