הזדמנות- פרק 22

מנקודת המבט של גיא:
נסעתי עם האוטו לבית משפחת רוזן. לא שמתי מוסיקה באוטו, דבר שהוא ממש לא רגיל למה שאני בדרך כלל עושה. אני בדרך כלל אוהב לשים מוסיקה בפול ווליום. עכשיו לא היו לי אנרגיות, לא היה בא לי לעשות שום דבר כזה. כל מה שחשבתי עליו זה עמית. עמית. הילדה הזו עם החוך היפה והמשגע שאני כל כך נטרף ממנו, היחידה ששומרת על הצניעות של עצמה, ילדה כל כך כנה וחברה כל כך טובה בשביל כל כך הרבה אנשים. הייתי מת להיכנס למעגל החברים הקרוב אליה, שהיא תיתן לי פוקוס כמו לשאר. שיט אני מדבר כמו כוסית.
כשהחניתי את האוטו וניצבתי מול הבית שלהם לקחתי נשימה עמוקה. כמובן שיכול להיות שהיא לא תהיה בבית, יכול להיות שאלון בכלל לא יכניס אותי, יכול להיות אינספור דברים. גיא, קבל קצת אומץ, הכל בסדר.
דפקתי על הדלת וחיכיתי לתשובה. שמעתי מישהו אומר רגע ואז הדלת נפתחה. זו הייתה אמא שלהם. היא נראית חמודה. היא חייכה אליי חיוך נחמד. "באת לאלון?" היא שאלה בחיוך.
"דווקא באתי לעמית, היא בבית?".
"היא בחדר שלה".
"אני גיא אגב" אמרתי בחיוך ונכנסתי פנימה.
"נעים להכיר. תהנו" היא אמרה בחיוך וכיוונה אותי בדיוק אל החדר של עמית. הלכתי ודפקתי על הדלת. "כן" שמעתי את הקול שלה אומר, רק הקול שלה עשה לי צמרמורת. פתחתי את הדלת והצצתי עם הראש.
"גיא" היא אמרה ישר והפנים שלה קפאו.
"אפשר להיכנס?" ביקשתי. היא סימנה לי עם היד שאני יכול להיכנס. טוב, הגיע הזמן להתנצל על המעשים שלי.
"למה אתה פה?" היא שאלה ועזבה את הלפטופ.
"אפשר לשבת?" שאלתי.
"בטח" היא חייכה ואני התיישבתי בקצה המיטה. איזה מיטה נוחה יש לה. כל מה שחשבתי עליו באותו רגע זה להתכסות איתה באותה שמיכה במיטה הנוחה הזו, מחבק אותה. סעמק זה הכל דימיון שלי ובכלל לא יכול לקרות.
"אני רציתי להתנצל על מה שהיה אתמול" אמרתי ישר.
"מה עבר עלייך?" היא שאלה.
"אני לא יודע" אמרתי והסתכלתי על עיניה, "הייתי צריך להתפרק קצת".
"אתה זוכר כמה שתית?" היא שאלה.
"כמות.." נאנחתי, "עזבי אני דפוק אני יודע".
"אתה לא דפוק" היא אמרה והרכינה את ראשה.
"מה זה?.." שאלתי.
"אתה באמת לא דפוק, סתם לא שלטת בעצמך. כנראה שמשהו תיסכל אותך והוצאת את זה על האלכוהול".
"זה קורה יותר מידי לצערי" אמרתי עם חיוך קטן.
"זה לא דבר טוב לדעתי.. חבל לי שאתה ככה. תנסה לשקם את עצמך, להתעלות מעל מה שמפריע לך.." היא אמרה. היא לא יכלה להסתכל לי בעיניים. עשיתי משהו? היא הראשונה שלא יכולה להתהפנט ממה שכולם קוראים לו 'היופי שלי'. "תדחיק את הרגשות" היא אמרה והסתכלה עליי בפנים מאוכזבות, "כי זה לא הולך לקרות". הסתכלתי עליה והרגשתי רע. בשנייה שהיא אמרה את זה הבנתי שהיא יודעת, הבנתי שהיא מבינה מה עובר עליי, הבנתי שאין לי סיכוי, שהיא היחידה שפשוט לא אצליח להשיג והיחידה שכל כך רציתי. והשבירה הזו מוטטה אותי.
"ממתי את יודעת?" שאלתי אותה פגוע.
"אם אמיר בעצמו אמר שאמרת מתוך שכרות את השם שלי והדרך שבה אתה מתנהג.. לא רק אני הרגשתי בזה".
"נועם זכה" אמרתי ישר ונעמדתי, "זה מה שקורה לילדים טובים".
"גיא.." היא נאנחה. אני לא בוכה אבל הרגשתי שהדמעות חנוקות לי בתוך העיניים, שאני מת לפרק משהו, מת להרביץ למשהו, מת לצרוח את הצרחה של החיים שלי.
"מה?" שאלתי והתבוננתי בה.
"אתה יכול להבטיח לי משהו?" היא ביקשה. שאני אסרב לה?
"דברי" אמרתי.
"אף פעם לא קל לקבל לא. תיאחז בזה שלא היית אמור להגיד משהו שבמילא היה לך קשה להגיד ובבקשה אני מתחננת- אל תלך עם הרגשות האלה ותפרק את עצמך שוב באלכוהול. לך תחשוב ותשנה את מה שאתה מרגיש. אהבה נכזבת זה חרא ענק, תאמין לי אני מכירה את זה" היא נאנחה, "אבל יוצאים מזה כי מבינים שעם מציאות כזו פשוט לא שווה להתמודד".
"את ילדה טובה.." נאנחתי, "הפסדתי כי הייתי אפס מאופס ולא פעלתי בזמן".
"רוצה לדעת מה היה הכי עובד?" היא אמרה לי בחיוך קטן.
"מה?" שאלתי.
"אם רק היית הולך בפשטות ולא סחור סחור, מציע ואומר, מנסה להראות שאכפת לך ולא מנסה לשחק אותה השוויצר שכולם מכירים, עוד היינו יוצאים ומשם אתה יודע, לא שולטים במה שקורה".
"אני מצטע שזה לא קרה" אמרתי.
"ללוות אותך לדלת?" היא שאלה בעיניים עצובות.
"זה בסדר אני אסתדר" אמרתי בחיוך, "תודה".
"אין על מה" היא אמרה לי, "נתראה".
"כן.." נאנחתי, לקחתי נשימה, יצאתי מהחדר שלה וירדתי למטה מבואס על החיים. יצאתי מהדלת ונכנסתי לאוטו ורק אז חשבתי על כל השיחה. אני לעולם לא אצליח להשיג את מי שאני באמת רוצה אם אני לא אקח את עצמי בידיים.