סיפור ללא שם 1

כשאוליביה צ'אנג נכנסה לראשונה לחוג שלי לא האמנתי שהיא יכולה להיות בלרינה, אני ראיתי אותה בחוג הטניס כשליוויתי את אח שלי לשם, היא מלאת שמחת חיים, הריקוד באמת זורם לה בדם, כשהיא רצה להביא את הכדורים היא רצה בעדינות שרק לנשים אמיתיות יכולה להיות, היא הפציצה את היריבים שלה כשהיא מחייכת חיוך נעים מלא בשיניים לבנות כפנינים, עם מאגרי אנרגיה שלא נעלמים, רדפה אחרי כדורים ללא הפסקה והחיוך לא יורד מפניה, ועוד היה אפשר להבחין שהיא לא מוכנה לסבול חוסר שלמות, כשהיריבים שלה טעו היא עברה על זה בשתיקה, אבל כשהיא טעתה אפילו קצת היא קיללה את עצמה במילונים שלמים של קללות ועדיין, לא הפסיקה לחייך.
"שלום, קוראים לי אוליביה אבל את יכולה לקרוא לי ליב, אני מסין, תוכלי להראות לי איך הדברים עובדים כאן?" היא ניגשה אלי ושבתה אותי בחיוכה העדין.
הראיתי לה את חדרי ההלבשה ובחנתי אותה מכף רגל ועד ראש כשהיא התלבשה, היא הייתה דקיקה מאוד, ללא כל ספק, עם עיניים תכולות-ירוקות יפהפיות, שיער שטני בהיר, ארוך וחלק שהבהיק כשאספה אותו בקוקו גבוה, היא הייתה שחומה, תוצאה של שנים בשמש, ללא כל ספק, אבל מה שהכי משך את תשומת לבי היו הצלקות המוזרות בכל מיני חלקים בגופה.
"על מה את מביטה בגוף שלי כבר חמש דקות?" היא שאלה לפתע.
"סתם… את מאוד יפה. אמרו לך כבר?" שאלתי.
"מצטערת, לא בקטע של בנות." היא המשיכה להתלבש ולבשה את בגד הגוף.
"גם אני לא. זו הייתה פשוט עובדה." אמרתי.
"טוב, עובדה או לא, אני יכולה להגיד לך שמעולם לא אמרו לי את זה. בהודו לא נחשבתי יפה במיוחד כשקיבצתי נדבות ברחובות בשביל הסבתא החולה שלי." היא אמרה בכעס והטיחה את החולצה שלה בכיסא, יכולתי לראות את הכעס שלה על הזיכרונות שצצו ועלו בזיכרונה.
"את רוצה לבוא אלי מחר?" שאלתי אותה.
"בשמחה. אולי אני אשן אצלך היום?" היא שאלה ואני חייכתי והנהנתי, אחרי זה יצאנו לרקוד.
ומתברר שטעיתי, היא הייתה בלרינה מצוינת, ועוד באותו היום המורה שלנו קראה אותה אליה וביקשה להתאים לה נעלי פוינט משלה.
באנו אלי הביתה, ישבנו על המיטה שלי, שנינו בפיג'מות, והיא סיפרה לי את סיפור חייה.
"אני באתי להודו מרוסייה אחרי שההורים שלי מתו." היא אמרה במבטא רוסי מכוון. "ושם הייתה לי סבתא וסבא, סבא מת אחרי כמה שנים, אני וסבתא נשארנו לבד, לא היה לנו רע כי סבתא תמיד עבדה, אבל בסופו של דבר, לאחר כמה שנים נוספות סבתא שלי חלתה בסרטן, ובהודו סרטן זה המוות, ללא שום ספק."
"הלכתי ברחובות וניסיתי להציל את המצב הכלכלי שלנו שהדרדר במהירות מפחידה, לאחר שבוע מישהו הביא לי מה שכאן אתם קוראים לו כאן חצי סנט. זה הספיק בשביל חצי פרוסת לחם, באותו הערב חזרתי עם האוכל הביתה ומצאתי את סבתא שלי בשלבי גסיסה מאוחרים, הייתי בורחת אם היא לא הייתה מבקשת ממני להישאר איתה עד הסוף, וזה היה נורא."
"אחרי זה הביאו אותי לדודה שלי כאן, ואני איתם מגיל ארבע עשרה, הם נחמדים אבל אני רוצה חזרה לרוסיה. שם היה לי טוב, כאן רע לי." סיימה ליב.
והחלום שלה התגשם, לאחר חודשיים בלט וגנובה ביקש לצרף אותה לשורותיהם, היא נסעה לרוסיה ולא חזרה יותר לעולם.
אני רק מקווה ששם טוב לה.