…Baby Doll פרק 11
פרק שנים-עשר – מלאכים צופים.
"נו, שבי" הארי דחק בי.
נאלצתי לשבת על הכסא למולו למרות שלא היה לי כל כך נוח לשבת כל כך קרוב אליו. אני אפילו לא יודעת למה הוא רצה שאני אבוא איתו. לשבת איתו במכונית היה מלחיץ ממילא, אבל בכל זאת התיישבתי למולו.
הארי הניח את התפריט בנינו על השולחן אחרי שהוא החליט איזו עוגה הוא רוצה לקנות. זה דיי מצחיק, במבט ראשון אי אפשר לדמיין מישהו כמוהו יושב בקונדיטוריה קטנה ומתוקה כזאת כדי לאכול קייק פופס או מאפינס אבל… הנה הוא כאן. בטוח בעצמו כמו תמיד. בוחר ממתק כדי לספק את התיאבון שלו.
מלצרית צעירה באה אלינו כשהארי הרים לכיוונה את ידו. "אני רוצה קייקס פופס כאלה, מנטה ושוקולד".
"בחירה מצויינת" המלצרית הנהנה לפני שרשמה את ההזמנה על פנקס. "משהו לשטוף את הגרון?".
"בירה שחורה" הוא בטח רצה לשתות משהו כמה שיותר קרוב לבירה או למשקה אלכוהולי.
"אוי, נגמרה לנו הבירה השחורה. אבל יש לנו לימונדה, המשקה האהוב על הלקוחות".
שפתיו של הארי נמתחו לקו דק כשהוא הרים את התפריט והסתכל שוב על המשקאות שיש להם להציע. עיניו התכווצו, קמטים קטנים נוצרים מעליהן כשהוא קרא את הרשימה. לפתע הרגשתי צורך לצחוק מהרצינות שלו.
שמתי לב שהעיניים שלו ירוקות. כמעט אף פעם לא פגשתי אנשים עם עיניים ירוקות.
הן נורו למעלה, כמו חצים, פוגשות את מבטי, מיהרתי להסיט אותו הצידה. הייתי כל כך נבוכה. אני בהיתי בו כל הזמן הזה? אני לא התכוונתי. פשוט לא היה…. שום דבר אחר להסתכל עליו.
"אני אקח דיאט קולה" הארי אמר למלצרית והסתכל עליי "את תיקחי את אותו הדבר?" .
חשבתי שהוא זה שיחליט הכל.
"אני פשוט אקח מים".
"מים? זה משעמם".
"אני לא אוהבת דיאט קולה".
הארי הביט על המלצרית שהתחילה להרגיש טיפה חסרת סבלנות "טוב, שמעת אותה".
המלצרית הבזיקה לכיוונו חיוך מאולץ לפני שהסתלקה משם. הארי נשען לאחור על הכסא שלו, מתפרס בתנוחה נוחה. הוא ספק את ידיו יחד, אצבעותיו משתלבות אחת בשנייה לפני שהוא הניח אותן על הבטן שלו. הרגשתי את העיניים שלו עליי, זה היה מוזר. "תירגעי" אמר.
"מה?" הבטתי בו.
"את תמיד כזאת לחוצה. תשתחררי קצת" כתפיו הורמו קלות לפני שנחתו שוב למקומן.
"ככה אני תמיד".
"אז את צריכה להשתנות. בת כמה את שוב?"
"שבע-עשרה" .
"רואה," הוא הרים את אצבעו, מצביע עליי "אני לגמרי שכחתי מזה. אני תמיד חושב שאת בת ארבעים או משהו" הוא צחק מהבדיחה של עצמו.
"נורא מצחיק" שמרתי על פניי ישרות ואדישות.
שפתיו התעקלו לחיוך קטן ונזכרתי בפעם שהן נגעו בשלי. רעד עבר בי וקצוות שפתיי התעקמו לחיוך קטן.
"זאת הפעם הראשונה שראיתי חיוך על הפנים שלך" הוא אמר לי "את צריכה לחייך יותר".
החיוך שלי גדל מהמחמאה. מה לעזאזל הייתה הבעיה שלי? השפלתי את מבטי לציורים הקטנים שהיו מצוירים על השולחן כדי להסיח את דעתי מהחיוך שלו.
"למה הבאת אותי לפה?" שאלתי אותו.
הארי נשף אוויר באנחה. "לפעמים עדיף לבלות עם אנשים שבאמת לא אוהבים אותך מאשר לשבת עם אנשים שרק מעמידים פנים שאכפת להם ממך".
מצאתי את עצמי מהרהרת במה שהוא אמר. היו לי כמה דעות שונות על הארי. נאבקתי במחשבות שלי, חושבת עם איזה מהן אני הכי מסכימה. אבל לא היה מנצח.
לא הייתי בטוחה מה אני מרגישה לגביו, מה אני חושבת עליו, אבל ידעתי בוודאות שאני לא שונאת אותו. למרות שהחלק היותר הגיוני שלי כפה עליי את השנאה כלפיו, לא הצלחתי להרגיש אותה ממלאת אותי. פשוט לא שנאתי אותו.
את שאר הערב בזבזנו בלאכול קייק פופס ועוד כמה ממתקים שהארי הזמין. הוא אפשר לי להזמין כל מה שרציתי לסיבוב השני של הקייק פופס והוא התכוון לזה. הוא היה שונה הלילה. כאילו הוא לא היה האדם שצחק על המכתבים שלי וקרע אותם לשניים מול הפנים שלי.
המתח בנינו החל להתפוגג ככל שעבר הזמן.
__
"היה לכם לילה טוב?" גברת בריפן חייכה כשנכנסנו אל האחוזה.
"היה בסדר" הארי משך בכתפיו בפשטות לפני שזרק את מפתחות המכונית על השולחן.
בלי מילה נוספת הוא עלה במדרגות. טריקת דלת נשמעה במסדרונות, הוא סיים את הלילה שלו.
"זה היה דייט?" שמעתי את גברת בריפן שואלת.
הרגשתי את פניי מחווירות. "דייט? מה? לא!".
"רק שאלתי" החיוך הגדול שלה ניסה להסתיר משהו, יכולתי לראות את זה משתקף בעיניים שלה. אבל לא הצלחתי לראות מה בדיוק, לא הצלחתי לשים על זה את האצבע.
כבר הייתי מוכנה לעלות למיטה, הייתי מותשת. הרי ישנתי כמעט ארבע שעות בכל לילה בזמן האחרון. כשסובבתי את הידית לפתוח את דלת החדר שלי שמעתי צעדים מאחוריי. נעצרתי והסתובבתי לראות את הארי.
"את יודעת את ה… השיר הזה. אה…" הוא גמגם.
"שיר?"
"הדבר הזה ששרת…"
"אה, שיר הערש" קיוויתי שלא התחלתי להסמיק שוב.
"כן. זה. אה…" הוא שפשף את עורפו, מבויש "מה היו המילים?".
"למה אתה שואל?" שאלתי, מבולבלת.
"פשוט אמא שלי הייתה שרה לי אותו כל הזמן כשהייתי קטן".
"אה… טוב זה… מלאכים צופים-"
"תשירי אותו".
"מה? אני-"
"פשוט תשירי אותו" פניו החלו להתקשות עכשיו.
בלעתי רוק בכוח. ""מלאכים צופים, חגים מסביבך, אל תוך הלילה." עצרתי כדי לקחת אוויר "שינת הלילה סוגרת עלייך, אל תוך הלילה." הקול שלי רעד והטון שלי היה שקט אבל מספיק חזק כדי שהארי ישמע.
"תמשיכי. זה לא הסוף" הוא דרש כשהפסקתי לשיר.
הרטבתי את שפתיי היבשות עם לשוני ""רכות שעות הנמנומים מתקרבות,"
"בגבעה וגיא ישנים בשינה עמוקה" הארי קטע אותי, ממשיך את השורה הבאה. לא היה שום צליל של מוזיקה או מנגינה בקולו.
"אל תוך הלילה" .
הירוק היטשטש כשהדמעות החלו להציף את עיניו. הוא החביא אותן במהירות כששפשף את פניו עם ידיו.
"זה בדיוק כמו שהיא שרה אותו" הוא מלמל.
הבטנו אחד בשנייה, עינינו נעולות ביחד ונשארנו ככה לכמה זמן לפני שהארי טפח קלות מתחת לסנטרי. "לילה טוב, סוויטצ'יקס" (סוויטצ'יקס זה כמו מאמי או משהו כזה בעברית…-הערת כותבת) לחש לפני שהסתובב והלך. הרגשתי את נמסה מבפנים בזמן שקיללתי את עצמי בשקט על התגובה שלי אליו.
תגובות (9)
אוו *^*
תמשיכי
תמשייכיי
המשך!
אוווווו כזה חמוד ^_^
תתמממשייכייייי
תמשיכי
יאוו מרגששש תמשיכייי
וואו…
אומיגאאדדד זה מושלםםם!!!!!!!!!!!!!!!
תמשיכי בטיללל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תמשיכי
תמשיכייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!