-סיפור ללא שם #1- פרק 1

"מה קורה לך? את השתגעת לגמרי."הוא אומר בקול ספק מאושר ספק דואג.
נשימות כבדות של כעס באות מפי, מלוות בפנים זועפות.
"ולמה… למה אתה חושב ככה?" אני שואלת בקול הכי רגוע שלי, אף שהוא נשמע זעוף מאוד.
"את רואה דברים,דינה! דברים שלא קיימים!" הוא צורח.
שתיקה מביכה השתררה.
"את יודעת את האמת דינה." הוא מדבר בחיוך של עונג. כאילו כל השיחה נעימה לו. הוא אוהב את הכעס שלי.
"את יודעת שאני צודק." הוא מחייך, והולך.
אני נשארת לעמוד דום. כאילו קפאתי. אני מנסה ללכת ללא הצלחה.
הדמעות זורמות חזק בעיני, כמו ים גועש.
אלפי אנשים זהרים מרחפים אלי, כאילו לנחם אותי. עורבים בעלי עיניים סגולות מתיישבים עלי, נאחזים בי בטפרים שלהם. הכאב לא מפריע לי.
נחשים ארוכים וחסרי צבע עושים עיגולים באוויר.
הם אמיתיים. אני מרגישה אותך.
אני רואה מרחוק איש עם קפוצ'ון שחור שמסתיר את פניו, ידיו בכיסים ורק חיוך מציץ החוצה.
כבר החלטתי לקרוא לו קורו.עורב ביפנית.
כל פעם שאני חושבת אפילו להתקרב הוא נעלם.
הטלפון שלי מצלצל. כל היצורים בורחים.
"הלו?"
"היי דיירה! איפה את? מתי את חוזרת? דאגתי לך כל כך!"
זאת הייתה אמא שלי
"אני הלכתי לסיבוב בפארק. אני אחזור עוד 20 דקות."
"אוקיי. אין טעם לכעוס. העיקר שאת בסדר."
ניתקתי והמשכתי ללכת.
הגעתי לדרך זרה לחלוטין. בדרך מצאתי חדר. נכנסתי וראיתי אותו. את קורו. יושב על הספסל עם החיוך התמידי שמרוח על פניו.
"שמי," הוא אומר ומסיר את הכובע באיטיות,"תומס." עיניו בצבע תכלת, קרות כקרח. שיערו שחור ועורו לבן.
"שלום, תומס, שמי.." הוא קוטע אותי באמצע .
"דינה. אני יודע.אני באתי בקשר להזיות שלך."
"מה לגבי ההזיות?"
"ובכן, מכיוון שעוד לא הבנת בעצמך, באתי להסביר לך את המשמעות של כל אחת ואחת מההזיות שלך. עכשיו, מה את רואה?"
"אני רואה עורבים עם עיניים סגולות, נחשים סרי צבע מרחפים, גולגולות מדממות על מקלות מדברים אלי אנשים זורים ו…אותך, תומס."
"אני לא נכלל כאן. אני אמיתי. ובכן, העורבים פירושם רוע. הגולגולות-סבל. הנחשים-מוות והאנשים.. כרגע אני לא יודע מדוע את רואה אותם
אם תרצי לדעת משהו-הנה המספר שלי. להתראות"
הוא נעלם בין רגע. הכרטיס היה ריק, חוץ ממספר בעל 6 ספרות: 058219. "מה זה המספר הזה?" חשבתי.
דחפתי את הכרטיס לכיס, והלכתי.