הדקה האחרונה

"מה קרה?" הוא שאל, מביט בגופתו.
"אתה מתת" עניתי לו את הברור מעליו.
"איך?" הוא שאל, המתים תמיד מתקשים לזכור.
בין אם זה את הדקה האחרונה, היום האחרון או השבוע.
לי זה מעולם לא קרה.
אני נשללתי מהיתרון הזה.
אני חייבת לזכור את הרגע בו ממתי, ולעולם לא לשכוח אותו.
"תלית את עצמך" אמרתי את הברור מעליו, וסובבתי אותו לכיוני.
"עדיף לך לא להסתכל" אמרתי בהיסח דעת, כאשר התנגד למגעי.
"את קרה" הוא אמר את המובן מעליו.
"ואתה שיכור" עניתי, למרות שמת, נשימתו עדיין הריחה מהמשקה.
נשימה, כמה מיותר, אך אני מניחה שהוא רגיל.
"לי זה יעבור אבל לגביך" הוא אמר והביט בי לראשונה
"אני לא בטוח כול-כך לגבייך"הוא אמר, מביט בעורי החיוור,
ובעובדה שאני כבר אפילו לא מעמידה פנים שאני צריכה לנשום.
"אז, זה כאילו הסוף?" הוא שאל, מביט בסביבה שלא השתנתה בכלל.
"לא, בקרוב תראה את האור ותעבור" עניתי, מקווה שלא ישאל לאין.
אך, הוא שאל, הם תמיד שואלים.
"לא יודעת" עניתי לו והתחלתי ללכת.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל והחל ללכת אחרי, כמו כלב תועה.
"זאת אומרת שמעולם לא עברתי לצד השני,בסדר?" שאלתי אותו,
קולי אדיש, אך אני מרגיש את ליבי נקמץ.
"אתה יודע, לדעתי החיים מבוזבזים על אלו שבחיים" אמרתי, מנסה לשנות
נושא.
"תסבירי" הוא אומר, כנראה מתחיל לחשוב על כול מה שהשאיר מאחור.
זה קורה להם בשלב זה או אחר.
הם מתחילים לקלוט את כול מה שיכול היה להיות להם ולעולם לא יהיה, לא שוב.
"הם לא יודעים איזו מתנה יש בידיהם"