על גג- העולם

על גג העולם, אני מלכה.

אני מאושרת, אני שמחה, אני רואה משם הכל.

אני רואה את לאס- וגאס התוססת, את האורות וההמולה בניו- יורק, ושומעת את פעמון הביג בן שבלונדון. אני מביטה באנשים המחייכים, השמחים, שלא מבינים כמה הם זכו, זכו בחיי מותרות. בכדי לראות עד כמה הם זכו הם צריכים לעבור חצי עולם- אבל אני פשוט מסובבת את הראש, אל המקום בו העוני שורר, המחלות מרובות והרעב נוראי.

שם רואים את כל הילדים המורעבים, את העלמות הצעירות שכבר בהריון, את האנשים חסרי הבית- את השכונות ההרוסות בברזיל, השממה באפריקה.

והאנשים השמחים אינם מעלים בדעתם שישנם חיים כאלו. חיים כאלו נוראיים.

אני נאנחת בעצבות ושומטת ראשי מטה. שם אני רואה את מדבריות הקרח והשלג, את הסופות הנוראיות ומקפיאות העצמות. ממש לידם, נמצא מדבר סהרה, שם השמש יוקדת על הגב והחום גורם להזיות. בינהם נמצאים יערות העד, הג'ונגלים, חיות הפרא, הטבע בשיאו!

'איזה נוף!' אני מוקסמת.

אם ממש מתאמצים, גם רואים את הדגים השטים באוקיינוס ובים, בדולפינים ובלויוויתנים,.באצות ובמים הרבים. אם מביטים עמוק יותר, רואים את עצמות הדינוזאורים ששוכבות להן שם, מבלי שאף אחד ידע על קיומן, ואפילו באטלנטיס, העיר העבודה.

אני מביטה מעלה- מעלה, מבחינה בציפורים שחגות מעל ראשי, ובצורותיהן הדמיוניות של העננים. אני עוקבת אחר נדידת הציפורים ואט- אט השמים נעשים קודרים וכהים, וענני עשן נמצאים במקום עננים יפיפיים.

"לא!" אני רוצה לצרוח, אבל יודעת שאף אחד לא ישמע. "למה להרוס את המתנה שניתנה לכם? למה?!" אני רוצה לשאול אותם.
"למה להרוס מה שאי- אפשר לתקן?"

העשן המיתמר מהארובות, גורדי השחקים, מפעלי הנפט- את כולם אני מתעבת.

על גג העולם, אני רואה הכל.
גם את הטוב וגם את הרע.

אני מרגישה כמו מלכה, שכולם נתיניי, שהעולם שייך לי.

אבל זה גם עונש. עונש נוראי ומייסר.
למה? כי משם אתה רק צופה, מסתכל, לא יכול לעשות דבר בנדון.
בנדון למה?
לכך שאתה רואה לאט לאט, את העולם, העולם "שלך", כביכול-

נהרס.