זיכרונות של פעם

אם אלטף את פנייך בעדינות, ואלחש את שמך בשקט, האם תחזרי בך ותסלחי לי, כמו פעם?
אם אבוא אל ביתך וזר של פרחים לבנים בידי, האם תחייכי למראם בשבילי, כמו פעם?
אם אתקשר אלייך בשעה מאוחרת, האם תעני ותדברי איתי ארוכות, כמו פעם?
אם אפצע, וליבי השבור יגסוס, האם תסכימי לאחות אותו, פעם אחרונה, כמו פעם?

הוא נעמד על קצה הגג, מתחתיו נפרש לו כל הרחוב השקט והשומם. זה כבר זמן מה שהוא אינו מרגיש דבר, כאילו גופו התרוקן מתחושה.
המבט העזוב והאומלל שהיה בעיניו לא עזב אותו ולו לשנייה אחת,כך שיוכל לראות אותו בכל השתקפות מזדמנת.
הוא אהב לעלות לכאן ולהביט בזריחה, לראות את האור מביא איתו התחלה חדשה ולקוות, שאולי גם אחת בשבילו.
הוא חשב על כל הדברים שאיבד, על כל הטעויות שעשה. אומרים שתמיד יש הזדמנות שנייה, אבל לו אף פעם לא היתה אחת כזו.
"למה עזבת?" הוא שאל, מדבר אל החלל הריק שמולו. "למה היית חייבת לנטוש אותי בעולם הזה, בהבטחה שאני אחייה פה לנצח, כמה שאוכל? למה לא יכלת פשוט לקחת אותי איתך, ובכך לקיים את ההבטחה ששום דבר לא יפריד בנינו, ואפילו לא המוות." הוא הביט בדמותו בהשתקפות המים שהיו על הרצפה. שערו היה פרוע ומלוכלך, וכתמי צבע ישנים הופיעו פה ושם. ידיו היו חבולות וזרזי דם זלגו מהם באיטיות מייסרת. פניו היו דביקים מדמעות דם אשר זלג מעיניו.
אנשים תמיד אמרו לו שהוא פרנואידי ומשוגע, אך הוא מעולם לא הקשיב להם. הוא ידע מה הוא. וגם היא ידעה, היא תמיד האמינה בו.
"אם כך, אז למה הלכת?" הרוח הצליפה כנגדו וחדרה אל עצמותיו, אך הוא -כמובן- הוא הרגיש אותה, הרי הוא לא מרגיש דבר.
"כה יפה היא שריקתך, מלאה בעצב ובדידות. את בוודאי רוצה מישהו שישרוק איתך כנגד המרחבים, הרי זה בוודאי בודד מאוד לנשוב כך ממקום למקום, מבלי איש שתמיד יהיה לצידך." הדמעות שבו ועלו, בעוד הוא מביט מטה מין הגג.

אם אאחה את הפצעים בעצמי, האם את תחזרי לחיות, כמו פעם?
אם אדבר בשקט בשקט כדי לא להכביד עלייך, את תסכימי לחברתי, כמו פעם?
אם אוותר על הכל, זה יהפוך אותך למאושרת, כמו פעם?

הוא המשיך להביט, מנסה לחשב את גורלו.
"זה לא יכאב, שכן זה יהיה כבר מוות מהיר." הוא לחש לעצמו. "אני לא ארגיש דבר. לא ארגיש דבר."
הוא עצר את טירופו מלהשתלט עליו, כי רצה להישאר שפוי -עד כמה שאפשר- במותו.
הוא הושיט את ידיו לצדדים, מודע לכך שזו בוודאי הפעם האחרונה שיזכה לעשות את התנועה הפשוטה הזו, ונתן למשקל גופו להפיל אותו מטה.
עיניו היו עצומות, וכל כולו כבר השלים עם המוות הקרב, אך רק שאלה אחת עוד נותרה במוחו:

כשאמות, האם עדיין תישארי מאושרת, כמו פעם?