ג’יימס פלטיס, פרק שישי: שיחה עם הסוף

8:17 בבוקר ה- 4 / 28
ואז האוטובוס עלה לאוויר.
לאט לאט, בלי תנודה ובלי רעד, הבטתי מהחלון וראיתי את הקרקע במרחק של לפחות חמישה מטרים מתחתי. "לחגור חגורות" צעק מר סִית' בקולו המוכר, מיהרתי לעשות כמצבתו והבטתי שוב מבעד לחלון, כבר היינו בגובה של מעל חמש עשרה מטרים.
אז הפסקנו לעלות, האוטובוס כפה לכמה שניות, כמו השקט שליפני הסערה.
ואז השקט נגמר האוטובוס התחיל לזוז קדימה מהר יותר ויותר, תוך כמה שניות כבר הגנו למהירות כזו שלא ראיתי כלום מהחלון, רק צבעים מטושטשים שעשו לי בחילה.
הפניתי את מבטי, ליד הכיסא נאחז במשענת עמד מר סית' מחייך "אני יכול לשבט כאן" הוא שאל אותי כשקולו צרוד מאט, הנהנתי חלושות והבטתי בו מתיישב, הוא עדיין חגר את שתי החרבות, את החרב המשובצת על גבו (כשהניצב מצד שמאל) ואת החלקה מצד ימין (הפוך ממר ארונייט.
החזרתי את מבטי לפניו, שהיו מלאות צלקות קטנות, ואחת גדולה באמצע הלחי הימנית שלו, היה לו שיער שחור אפרפר, עור בהיר ועיניים חומות כהות, כמעט שחורות, שמהן נשקף מבט חצי משועשע חצי עצוב.
"יש משהו שאני רוצה להגיד מהיום שפגשתי אותך, אתה כל כך דומה להורים שלך" הוא אמר לי בעצב "אתה מכיר אותם?" שאלתי בפליאה "כן, אני מכיר אותם, אני גדלתי איתם, לפחות עם אמא שלך" הוא הנה לי "אמא אף פעם לא סיפרה לי שהיא מכירה אותך" אמרתי לו "הובחן, היא לא ממש ידעה שאני מכיר אותך, בעצם המפגש האחרון שלנו היה לפני כמעט שלוש-עשרה שנים, כמה ימים אחרי שנולדת" "למה לא אחרי זה?" שאלתי אותו, חיוכו התמלא עצב "איני חושב שיש לי את הסמכות לספר לך, זאת תחושה מוזרה, בדרך כלל אני יכול לעשות מה שאני רוצה" "אז מי יכול לספר לי?" שאלתי אותו "האיחוד" הוא הנה בפשטות "איזה איחוד?" שאלתי אותו "האו"ם" "לא, אבל גם את המידע הזה אני לא יכול לספק לך" "בבקשה, מר סית'" התחננתי, זה גרם לו להתעצב עוד יותר "אני באמת לא יכול, וגם לא קוראים לי מר סית', שמי הוא הָמְפְרִי אוֹמֶגָה" "המפרי , זה לא נשמע לי כמו שם" הוא הזעיף את פניו "נכון, גם לי זה לא נשמע כמו שם, רוב האנשים קוראים לי פשוט פּוֹרתוּס, אימצתי את השם הזה לפני שנים" "אומגה זאת האות האחרונה באלפה בתה היוונית" נזכרתי "כן האות האחרונה, שמייצגת את הסוף, די מתאים לי ולבני משפחתי" הוא אמר בחיוך עצוב "אתה קוסם?" שאלתי פתאום את השאלה שהציקה לי מאז שמר ארונייט פרץ את דלת הכניסה לבית-הספר "מה?" הוא שאל "מר ארונייט, רוג'ר ומר רד הם קוסמים אז חשבתי שאולי גם אתה" הסברתי את שאלתי, מר אומגה חייך שוב בשעשוע "יש לי שלוש דברים להגיד לך ג'יימס, דבר ראשון: שמו של 'מר אֶרוֹנָייְט' הוא אֶדוּאָרְד ואני בטוח שהוא ישמח עם תקרה לו בשמו. דבר שני: אין שום 'מר רֶד' או לפחות אתה לא מקיר אחד כזה, האדם שלו אתה קורה 'מר רד' הוא רִיצָ'רְד וִויזְדוּם, וגם הוא ישמח עם תקרה לו בשמו. ודבר שלישי: אין כזה דבר 'קוסם' הוא 'קסם' בכלל, 'קסם' זוהי רק מילה שהמציאו בני-האדם לתיאור דברים שהם לא מבינים או לא מסוגלים להסביר" הוא סיים את הרצאתו "אבל בכל זאת" ביקשתי, הוא חייך "טוב, אני יכול להגיד לך, אבל אתה לא תבין את זה, מבחינתך החלק הראשון ישמע נורמאלי לחלוטין.
אנחנו מה שאתה יכול לקרוא לו מדענים, אנחנו משתמשים בחוקי העולם כדי להשיג את מטרתנו, אנחנו משתמשים בכוח הדמיון וכוח החיים שלנו כדי ליישם את רצוננו, אני מתעסק במיוחד בעץ האור ועץ הרוח. אדוארד מתעסק בעץ האוויר, עץ האש ועץ האור וריצ'רד מתעסק בעץ המתכת ועץ היער, אבל בעצם כולנו יכולים להשתמש בכולם, פחות או יותר" הוא סיים את דבריו.
הוא צדק, החלק הראשון נישמע לי נורמאלי ואת החלק השני לא הבנתי "זה לא נורא עם לא הבנתה, אתה עוד תבין" הוא אמר לי בחיוך.
ישבנו שם כמה זמן והבטנו מהחלון.
"המפרי!" נשמעה צעקתו של ריצ'רד לפתע, המפרי קפץ מהמושב ושנינו הפנינו את מבטנו אל קידמת האוטובוס, בדיוק בזמן שמר ארונייט התמוטט.
המפרי הגיב במהירות, הוא שלף את חרבו המשובצת אבני-חן ותקע אותה עמוק לתוך רצפת האוטובוס, בדיוק במרכז, באותו הזמן הוא צעק משהו מוזר שלא הבנתי.
ואז נעלם האוטובוס.
טוב נעלם זאת לא בדיוק המילה המתאימה, יותר נכון התפרק והתפורר לאפר שהתפזר ברוח. המשכנו לעמוד באוויר עוד כמה שניות מבעיתות.
ואז נפלנו, ונפלנו ונפלנו, כמה צעקות וכמה הבזקי אור, והכול החשיך.

" ת'בסדר ילד?" האיש עמד מעלי, הבעת דאגה על פניו הדומות באופן מפחיד מעט לפניו של מר ארונייט, "בלתה ת'לשון?, תגיד לי עם ת'בסדר!" הוא אמר לי בזעף "אני בסדר" אמרתי בקושי, מרגיש כאילו לא ישנתי שבוע "ת'לא נראה ככה" הוא אמר לי בחיוך, היה לו שיער שחור כמו של מר ארונייט, אבל מסופר בתספורת קצרה ומבולגנת, היה לו עור לבן וחלק (ובניגוד למר ארונייט לא היו לא צלקות) ועיניים כחולות בהירות מעט יותר משל מר ארונייט.
הוא הושיט לי יד, וכשתפסתי אותה משך אותי למלה בכוח אדיר.
הוא הציעה לי בקבוקון פתוח שהיה מלה בחומר זהוב כתום זרחני, קצת כמו ענבר "תשתה את זה, ת'תרגיש טוב יותר, אבל רק לגימה אחת, אנחנו לא צריכים יותר מאדוארד אחד" הוא אמר את הדברים במהירות גדולה, ולכך לי כמה שניות להבין מה אמר.
לאחר מכן הוא חייך וחיקה שאני השתה את החומר, חשבתי כמה שניות ולגמתי ממנו, במחשבה שעם הוא היה רוצה לפגוע בי הוא היה עושה את זה כשהייתי מחוסר הכרה.
היה לחומר טעם מתוק, מתוק יתר על המידה, מריר, "תבלע את זה" אמר לי האדם, עשיתי כדבריו, החומר השאיר צריבה בגרוני.
"ה- 'גָ'לָס-עָלָטִיר' לא ממש נועדו לבני-אדם, אבל אני מניח ש- 'אָרְקִינְסְט' יכול להתמודד עם זה" הוא אמר כבדרך אגב, הבטתי בו בפליאה, לא מבין את דבריו, "לחומר הזה כורעים 'ג'לס- עלטיר'?, מה הוא עושה?, ומה זה 'ארקינסט' ?" שאלתי, לא מצפה לתשובה שלמרבה הפלא הגיעה: "כן לחומר הזה קוראים 'ג'לס עלטיר' או בתרגום חופשי לאנגלית "דמעותיו של ג'לס". החומר הזה אמור לשקם את הכוח שלך. ובקשר לארקינסט, ת'תקבל בקרוב תשובה לשאלותיך, אבל התשובה הזאת לא תבוא מפי" הוא סיים לדבר במעט התנצלות ומעט שעשוע "ועכשיו כשאני רואה שאתה בסדר, יש עוד אנשים שזקוקים לטיפול, אני ממליץ לך להסתכל מסביב, די יפה פה" הוא הלך, כמה צעדים ואז הסתובב לאחור "דרך הגב, קוראים לי אדמונד".
החלטתי להקשיב להצעתו, עמדתי על צלה גבעה מלאה דשה ירוק, מסביבי היו שאר הכיתה בשלבים שבין לעמוד ולשכב, היו עוד כמה אנשים כמו אדמונד, גבר אחד ושלוש נשים, שתיים מהנשים והמפרי הרימו את מר ארונייט שנראה כאילו לא ישן חודש, הפניתי את מבטי לראש הגבעה והתחלתי לעלות, למרות העובדה שהרגשתי כאילו אני יכול לישון שבוע, הטיפוס היה יחסית קל, צעדתי על פני הגבעה, מסתכל אל הקרקע.
הגעתי לראש הגבעה וראיתי נוף מהאגדות, מולי השתרעו עוד כמה גבעות, ואז הגבעה הגדולה מכולם, ירוקה כאלים באביב, ועל ראשה הייתה טירה, שהייתה עשויה שיש לבן מבריק, לטירה היו שלושה מגדלים, שני הנמוכים יותר נראו כמו מגדלי שמירה מהסרטים, אולם הגבוהה יותר נראה אחרת, במקום חורי ירי הוא היה מנוקד בחלונות, ובמקום ראש של מגדל שמירה הגג היה עשוי מזכוכית יפיפייה שנצצה בכל צבעי הקשת "יפיפה לא?" שאל מר ארונייט, הוא עמד מאחורי מביט גם הוא בטירה, מאחוריו שתי הנשים שעזרו לו לקום, הראשונה הייתה גם היא דומה להחריד למר ארונייט, שיער שחור, עור חיוור (עם כי פחות ממר ארונייט ואדמונד) ועיניים כחולות מעט יותר כהות ולשנייה היה שיער חום כהה ועיניים צהובות נוזפות, "תכיר את קָסָנְדְרָה, אחותי, ואת אָנְדֶרָה, היועצת שלי, או לפחות אחת מהם" אמר לי מר ארונייט בחיוך "רוצחים זה תיאור מדויק יותר" אמר אדמונד שהגיעה עכשיו לראש הגבעה עם שאר הכיתה, מר ארונייט נתן בו מבט כועס "לָרְדִיק עָלֶר סִיוּדוּר" אמרה אנדרה למר ארונייט במהירות בכוונה ברורה להסיח את דעתו "לִימִי, אָנָר דֶס סִיוּדוּר" אנה לה מר ארונייט בצורה שגרמה לי להרגיש שהוא השתיק אותה.
"איפה אנחנו?" שאל ביל, מר ארונייט חייך "אנחנו באירלנד, בארץ הצללים "אָרְלָדוֹס", ממש ליד המבנה המכונה טירת הערפילים" הוא הפסיק לרגע את דבריו והביט בי "ברוכים הבאים לביתי".