"אני מצטער."

הזכוכית נחה מנופצת לרגליי, החלון חסר הזכוכית עומד בקצה השני של החדר, וידי המדממת נחה בחיקי. אני חושבת על כל מה שעברתי בזמן האחרון, ולא מצטערת על הכאב הרב שגרמתי לעצמי כעת. אני לא כועסת על עצמי. האמת היא… שאני רוצה להרגיש את הכאב הזה שוב, רק חזק יותר. אולי כך זה יעלים את אשר עשו לי בלב, אולי כך אני אשכח מקורות עברי. אולי כך אני אשכח מה שקרה לי היום, אולי כך אשכח את מה שעושים לי כל יום מחדש.
"דניאל, בואי."
שתי המילים הבודדות מרחפות באוויר הדומם, מחפשות את מקומן בשקט ששורר. לבסוף אני קמה ממקומי ויוצאת מהחדר, נועלת אחרי את הדלת ומכניסה את ידי הפצועה לכיס. הכאב צורב במורד זרועי ולא רק בכף ידי, ובסופו של דבר מתפשט אל כל הגוף.
אני נעמדת מול טלי, חברתי הטובה ביותר שגם מארחת לי חברה נעימה במקום הנוראי הזה. היא כמו נקודה בודדת של שמחה וצחוקים בלב הבדידות, הסבל והכאב, אבל היא נקודה כמעט בלתי נראית. היא כל כך קטנה, שהמישורים הענקיים של הבדידות כמעט מוחקים אותה.
אני שותקת, לא מוכנה להוציא מילה מפי. טלי לא יודעת על מה שאני עושה לעצמי, אבל היא יודעת מה כולם עושים לי. היא מכירה כל אחד ואחד בפנימייה לעומק, אבל את חברתה בטובה ביותר אף פעם לא הצליחה להכיר. ואולי, אם הייתה מכירה אותי, גם היא הייתה מתרחקת ממני.
"דניאל, מה עובר עליך?" היא שואלת בשקט, ואני משפילה את מבטי. הדממה חונקת אותי מכל עבר, אבל אני עדיין ממענת להוציא מפי צליל כלשהו.
"שמעתי קולות התרסקות מכיוון חדרך. תגידי לי, מה עובר עליך?" היא שואלת באותו שקט, אבל הפעם אני מזהה טיפת כעס בקולה. אני מסיטה את מבטי מהקרקע ונועצת אותו עמוק בעיניה התכולות.
"אני בסדר." אני פולטת לבסוף, וטלי מהנהנת. היא לא תבין מה שעובר עליי. אף אחד לא יבין. אני אפילו לא ממש מבינה, אני רק יודעת שזה מרגיע אותי. אני רק יודעת שזה נותן לי חופש מהמועקה היומיומית שאני חשה תמיד. טלי מסתובבת והולכת, בעוד אני פותחת את הדלת ונכנסת חזרה אל החדר, נועלת אחריי את הדלת. אני מתיישבת חזרה על המיטה, ומביטה בחלון המנופץ שמולי. אני מהססת אם לעשות את זה שוב, רק יותר חזק. יותר כואב. יותר…
לא.
אני לא מוכנה להיכנס לשפלה הזאת. אני לא מוכנה לסיים את ארבע-עשרה שנות חיי רק בגלל המרירות שגורמים לי כולם. אולי אני צריכה פשוט לבקש לעבור, אולי אני צריכה פשוט להתעלם. אולי אני בעצם לא צריכה לעשות כלום, רק לספוג את העלבונות שמטיחים בי כולם בלי סוף וללא הפסקה.
לפתע אני שומעת את הדלת נפתחת. זה לא יכול להיות – אני בטוחה שנעלתי אותה. או שאולי… לא?
לחדר נכנס נער. הוא בלונדיני, עורו חיוור ועיניו חומות כשלי. נועם.
"לך מכאן." אני אומרת ומסיטה את מבטי לקרקע.
"תקשיבי-"
"לך מכאן!" אני צורחת וקמה ממקומי. אני מביטה בו במבט מלא שנאה, והוא נרתע אחורנית. הוא מתקרב לדלת, ופותח אותה עד כדי סדק צר. אני נרגעת ומתיישבת חזרה על המיטה, בטוחה שהוא ילך.
"אני מצטער."
הוא פותח את הדלת, ואני מסיטה את מבטי ממנו. אני נועצת את מבטי בקרקע שנית ודמעות עולות בעיניי. אני לא אבכה, אני חושבת. אני לא יכולה לבכות, לא אחרי מה שהוא עשה לי.
אני שומעת סגירה עמומה של הדלת ומרימה את מבטי. החדר ריק. אני לבד, שוב.
עכשיו, כשאני לבד, המחסומים נפרצים והדמעות זולגות. אני קוברת את פניי בכרית הלבנה כשלג ומרטיבה אותה לחלוטין.
היד שלי מתחילה לצרוב שוב ומזכירה לי את החלון המנופץ ואת הכאב המרגיע. אני רוצה, כל כך רוצה, לשוב ולחוש בזה, לשקוע בזה. אבל אני לא יכולה. לא אחרי שהוא באמת בא, ואמר סליחה. אני לא יכולה.
אני מתרוממת ומבחינה לפתע בפתק קטן ומקופל שנח על קצה השולחן. אני מתקרבת אל השולחן בצעדים איטיים ומהוססים, ופותחת את הנייר המקופל.
אני קוראת את מה שכתוב שם, וכמעט פורצת בבכי שנית.
הוא ידע שאני לא אסלח לו, ובכל זאת הוא ביקש סליחה. הוא ניסה לעבור את החומות של האדישות העקשנית שלי, ולמרבה הפלא, בשבע השנים האחרונות, הוא הראשון שהצליח לעשות זאת. הוא הראשון שהצליח לשבור את כל ההגנות שלי, ולהגיע למקומות הכי רגישים שלי. אלה שלא ידעתי שקיימים בי.
"נועם," אני לוחשת אל חלל האוויר הריק.
אני צונחת על ברכיי והדמעות חוזרות. הרגליים שלי נשרטות ומתחילות לדמם גם הן מהשברים של הזכוכית, ובאותו הרגע נועם נכנס לחדר. לא אכפת לי שצותת כנראה למעשיי. לא אכפת לי כבר ממה שעשה בעבר.
הוא מתקרב אליי וצונח לצדי, מחזיק בכתפיי בעדינות וממלמל מילות הרגעה אל תוך אוזני, כמו שעשה בעבר. אט-אט אני נרגעת, ומביטה בעיניו.
"אני סולחת לך."