מלאכים נופלים פרק 1: נבואה וברט.

כאשר המילים הגיעו לאוזניי, נתקפתי הלם. באותו רגע הבטתי בדוברת, חברתי הטובה – ויטה. ויטה היא נערה משונה, היא גדולה ממני בארבע שנים לפחות, אך ההתנהגות שלה מעט ילדותית. שיערה התכול נופל בתלתלים מושלמים על כתפיה הצרות, קצה ראשה בדרך כלל מכוסה בכובע ברט תפור בחוטי צמר אפורים כסערה.
עיניה היו מהפנטות בצורה משונה ביותר – צבען ירוק כדשא לאחר טל הבוקר, ומסביב לאישון השחור ישנו פס אפור. צבעם של עיניה שונה מצבע עיניי, תמיד זוהר בהן ניצוץ של פזיזות ונמהרות. היא יפה, אין ספק. אבל אני לא מסתכל עליה כך, אני מסתכל עליה כידידה. הידידה הבת תמותה הראשונה שלי. לא הייתי מצפה להשתלב בקרב בני האנוש, בעידן 'מודרני' כזה, אבל העתיד בלתי צפוי. הוא תמיד היה בלתי צפוי, בעיקר מאז שהמלחמה בגן עדן התחוללה. אני לא זוכר הרבה ממנה, אני זוכר שלמדתי עליה בבית ספר רגיל, של בני אנוש. אבל הם תיארו אותה באופן מעוות מדי, ובכל אופן לא אמרתי מילה, למרות שרציתי לתקן אותם. אסור להם לחשוד בי. ולמרות זאת, כאשר ראיתי לראשונה את ויטה, היא הייתה בערך ארבעה כיתות מעליי, הרגשתי לצידה בטוח. איני יודע כיצד היא הרגישה, אך התחלנו לדבר, על כל מיני דברים. שנינו היינו נגד כל דבריהם של המורים, ומהתחלה חשדתי בה אם היא יודעת את האמת על המלאכים הנופלים. אפילו אני איני יודע את האמת עליהם, כלומר עלינו. לפי האגדות שהקשבתי להן בבתי הספר, מעטים הנפילים היודעים על כך. רק מעט מאוד נבחרו לקבל את המתנה הזו. אך זו לא מתנה כלל אם לקחו לך את המתנה הגדולה ביותר שיכולים להעניק לך, ונתנו לך עונש נצחי.
אני לא בטוח מה קרה באותו יום מעורפל, אך אני זוכר את הבהלה של ויטה כאשר רצה לעברי, דוחפת כל מיני תלמידים שסיימו את יום הלימודים שלהם כאשר הם מקללים אותה במילים לא יפות לאחר שעוברת.
"ליאו!" צעקה ויטה את שמי, ועוד לפני שהספקתי לסובב את ראשי היא התנגשה בי. למזלי, מהיותי מלאך לשעבר נשארו לי גנים מעטים, והספקתי להשיג לעצמי שיווי משקל לפני שנפלתי ביחד עם ויטה על אבני המדרכה.
"שלום לך, ויטה."
"ליאו, אין זמן לזה." אמרה במהירות ועיניה הירוקות התרוצצו בחוסר מנוחה.
"על מה את מדברת?" שאלתי בתמיהה בזמן שהיא גררה אותי אל סמטת רחוב קרובה. בנסיבות רגילות הייתי מתנגד אליה, אך הפעם זה הרגיש שונה. מחשבותיי התרוצצו בראשי, ושאלות החלו להצטבר ברגע שהחלה לסחוב אותי אחריה.
"אין זמן. אין זמן." מלמלה ברגע שרצה לתוך הסמטה, גוררת אותי אחריה בעזרת אצבעותיה אשר נעולות באחיזה חזקה סביב מפרק זרועי.
"ויטה."
"אין זמן, ליאו. אין זמן בכלל." העמידה אותי אל מול פניה, עורה נראה כצבע הזהב ביום שמש שכזה, המראה של עורה הזהוב ואישוניה המתחילים לבלוע את עינה עורר בי חוסר מנוחה.
"מה רצית לומר לי?" שאלתי.
היא בהתה בי מספר שניות ועיניה שידרו חוסר הבנה, התחלתי להעביר את משקלי מרגל לרגל. לאחר מכן נראה נצנוץ מוזר בעיניה העמוקות. בדיוק ברגע הזה, כמעט רעדתי מרוב חוסר מנוחה שלא עוזב.
"תשמע לדבריו, גיבור הנפילים,
גורלך הוא להשיב את הנופלים,
מלחמה נוראה מול השערים,
זמן שלא נגמר, יסיים חיים,
עיניים אשר רואות כל דבר,
יסיימו בבוא העת את הנגמר,
פרח יחיד וגורל שבור יתחברו,
כנוצת כנף בוערת באש יסתחררו." ידיי החלו לרעוד, וחוסר השקט שגעש באוזניי כמעט פוקק אותן. זה לא היה קולה של ויטה שדיבר ממנה. זה היה קול עמוק ורועם, שהעיר חלק מזיכרוני הנטוש. הייתי המום מהמילים הללו, הרגשתי שיש משהו שאני אמור לדעת לגביהן, אבל החלק הזה נמצא חסר במוחי. כחתיכת פאזל אחרונה שנעלמה באורח פלא.
"ויטה?" שאלתי בקול חרישי מהלם, והבטתי בה כאשר תפסה בכתפיי בחוזקה. אישוניה השחורים כיסו כמעט את כל הירוק שבהק מאור השמש. "זה נגמר, ילדון. הכל הסתיים." הקול העמוק והאפל אשר בקע מפיה המשיך ונחלש מרגע לרגע. הוא העיר בתוכי צמרמורת, הקול הזה נשמע כעוס ורשע.
ניסיתי להתנגד לאחיזתה, אך ללא כל הצלחה. ידיה נתפסו בכתפיי חזק מדי. כך שאם הייתי מנסה, הייתי יוצא עם כתפיים תלושות. הבטתי לה בעיניים, עיניי ננעצו בהן בכוח, מחפשות אחר דבר לא תקין. הנצנוץ המוזר ששמתי לב אליו מקודם עדיין נמצא שם, ממתין לרגע מסוים להגיע. אך שנייה ספורה לאחר מכן, אותו נצנוץ משונה נעלם כלא היה. אחיזתה של ויטה נעלמה במהירות, וידיה צנחו לצדי גופה דמוי שעון החול. עורה הנראה בצבע שמנת הפך חיוור. היא התמוטטה אל האדמה ברגע, והותירה אותי חסר מילים מולה.

"ויטה…" לחשתי כאשר ניסיתי להעיר אותה מהתרדמת שנפלה אליה, מיד לאחר המילים שנחרטו בזיכרוני, אשר העבירו בי שוב ושוב את אותה צמרמורת שהרגשתי כאשר שמעתי אותן מפיה. היא הייתה שכובה על מיטה בעלת מזרן עבה עם שמיכת פוך לבנה, שיערה היפהפה כצבע השמיים היה מפוזר על הכרית אשר הותאמה לשמיכה. התכופפתי לידה, ברכיי נוגעות ברצפת העץ הכהה. ידי החיוורת כנייר אוחזת בידה שהחלה לקבל את צבעה המקורי. ההרגשה הייתה מוכרת כל כך, כאילו עשיתי זאת כבר למישהי. עקצוץ קל חש בגבי, במקום בו נמצאות צלקותיי הארוכות. הצלקות הללו הן רק עוד מקור הוכחה לכך שבאמת הייתי פעם מלאך. שנאתי את הצלקות הללו, שנאה עמוקה כל כך עד שלפעמים אני מאמין שהצלקות הללו נוצרו מתוך שנאה אליהן.
אצבעותיה של ויטה זזו קלות, והקלה החלה להציף את גופי הקפוא. דאגתי לה מרגע שהתמוטטה. כמובן לאחר שסחבתי אותה לבית אשר פרצתי תוך שניות ספורות, והשכבתי אותה במהירות על מיטה שמצאתי בחדר שינה. לא היה זמן להתפלא ולהסתכל על הרהיטים הססגוניים שמילאו את הדירה בחן ויופי משונה. הדבר היחיד שהיה בראשי הייתה ויטה. אמנם היא בת תמותה, אך היא האדם היחיד שהתחבר אליי. היא אינה יודעת על היותי נפיל. לפחות אני מקווה שאינה יודעת. הידיעה על עולם הנפילים מסוכנת לבני אנוש. ולאחר השיר המוזר שנשמע כמו נבואה, פחד החל לחלחל לגופי. נדמה כאילו מישהו או משהו, השתלט על ויטה ושימש אותה כבובת סמרטוטים לטובתו האישית. הרעיון ההוא עצבן אותי, שמישהו משתמש בחבריי הקרובים, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בחבריי. אף פעם. לא אתן להם להישאר לבד אל מול המוות, במקום זאת, אקריב את עצמי.
"ויטה?" שאלתי בקול זהיר, וקמתי על רגליי כאשר הדממה לוחשת באוזניי, בצלילים חסרי מנגינה.
אנקה חלושה נשמעה מפיה, וגופה הדומם זז מעט. לאחר זמן קצר של דממת מוות, עיניה נפקחו לאט. עיניה בצבעי עלי העצים, נראו רגילות. כמו תמיד. אנחת רווחה נשמעה מפי וחיוך עלה על פניי, זו היא. זו ויטה האמתית. אך לא יכולתי להיות בטוח, תמיד חייבים להיות זהירים.
"זו את?"
"כמובן שזו…" היא השתעלה בקול חנוק,"אני."
חיוכי גדל, הכל בסדר, נדמה לי. אחזתי בידה בשנית, היא עדיין הרגישה חלשה, אך רגע לאחר מכן אצבעותיה התלפפו סביב ידי, באחיזה שעצרה את זרימת דמי. היא צחקה, אך צחוקה נשמע מאולץ במקצת. באותו רגע, תהיתי מדוע בכלל התחברה אליי. היא לא מכירה אותי כלל, היא אינה יודעת את שמי האמתי שנתנו לי אי שם, בגן עדן הנמצא רחוק מעליי. רבים חושבים שגן העדן אינו קיים, ומצד אחד הם צודקים. הגן עדן הושמד במלחמה טהורה בין הטוב לרע, ואתו הושמדו מרבית המלאכים. המלאכים שאינם הושמדו, הופלו מהעננים, וכסילון אש נפלו מהשמיים הישר אל עולמם של בני האנוש.
"ליאו…" לחישתה של ויטה נשמעה, ושאבה אותי מהמחשבות שאליהן שקעתי.
"כן, ויטה?" שאלתי אותה, בוחן את פניה בשלווה.
"מה קרה לי?" נימת קולה נשמעה מסוקרנת, אך מפוחדת באותו הזמן. לא ידעתי כיצד לענות לה. לבסוף הנחתי שאני פשוט אצטרך להתחמק."התמוטטת באמצע הסמטה." השבתי בכנות, לא רציתי להבהיל אותה לגבי הנבואה, היא עדיין צריכה להתאושש. אך לפחות זה לא היה שקר.
"אתה בטוח? אני כמעט בטוחה שראיתי כנפיים צומחות לך מהגב." ויטה לחשה ועיניה מבולבלות כאשר מביטה עליי מהמיטה שנחה עליה.
"כנפיים…? מה ראית בדיוק?" שאלתי בקול רועד. מקווה שלא תתאר את הכנפיים שנראים בסיוטיי, בכל לילה בו אני ישן.
היא הנהנה וקמה על מרפקיה באטיות, מנסה להגיע לגובה עיניי.
"ליאו, כנפיים. כנפיים שהיו מכוסות שכבות נוצות, נוצות שחורות כזפת שהפכו בהדרגה ללבנות עם כמות השכבות. הכנפיים הללו, החלו להתפרק מול עיניי, הנוצות החלו ליפול והפכו לערמת נוצות שחורות. היא נשרפה לאחר שניות ספורות. ומאז אני לא זוכרת דבר, מלבד זה שראית אותך… נשרף עם הנוצות." היא כיסתה את פניה עם ידיה והוציאה את רגליה מן השמיכה.
בהיתי בה שם כמה שניות, נותן לדברים להיספג למוחי, אלו כן הכנפיים מסיוטיי. הנבואה הזו, היא קשורה להזיה הזו שראתה וגם לחלומי השב וחוזר בכל לילה. אולי זו סתם מחשבה חולפת, אך אני מרגיש שזה נכון. אבל בכל מקרה, אני צריך הוכחות. אפילו יכול להיות, שהגילוי הזה לא יעזור לי. שום דבר כבר לא יעזור לי במצב של מלאך נופל. הבטתי בפניה של ויטה שהסתכלו סביב, בחדר המפואר של הדירה שגררתי אותה אליה. עיניה ננטעו על דבר מה.
"מה את רואה, ויטה?" ניסיתי למקד את עיניי היכן שהיא הביטה, אך לא מצאתי דבר מעניין. היא הביטה על קיר שהיה בנוי מלבנים אדומות, הוצמדו אליו מספר מדפי עץ בצבע בהיר, ריקים מחפצים.
"לי… ליאו. גם אתה רואה שם… פרח בוער?" היא גמגמה, ובהתה בנקודה מסוימת בקיר בבהלה. ניסיתי להסתכל על הקיר, אך לא ראיתי דבר. "פרח בוער?" שאלתי אותה בבלבול לאחר מספר רגעים שבהם ניסיתי לחפש אחר הסמל.
"פרח. בדיו-" לחישתה נקטעה ולפתע נעמדה היא דוממת.
"מה קרה?" שאלתי אותה, וכמות השאלות אפילו הכבידה עליי. הנערה הזו משונה בהחלט.
"הוא נעלם." אמרה, וחזרה להתיישב על המיטה, תנועותיה נראו כבדות במקצת. כאילו הדבר שראתה מתיש אותה. קמתי על רגליי, ויצאתי מהחדר בלי לומר מילה. אני חייב זמן לחשוב קצת. לא שמעתי את קולה של ויטה מאחוריי, הנחתי שהיא גם רוצה זמן לבדה. הדברים שאמרה, מתקשרים באופן מסוים לנבואה ההיא – אש שורפת נוצות, פרח יחיד. אך אין טעם להיות פזיז מחשבה, אני חייב למצוא אחרים. את המלאכים הנופלים. אך כיצד? מעולם לא ראיתי מלאך נופל, כמוני. הגעתי לפה לבד, וברחתי מבני האנוש בכל דרך. אך כדי ללמוד עליהם ועל דרכם, נכנסתי לבית הספר ההוא, בניו יורק. ועכשיו זה הזמן, לחפש.