הראוי למלכות – פרק 1

השמש שקעה לאטה אל בין ההרים, זוהרת וצובעת את הרקיע בגוני זהב וורוד נהדרים.
קייט ניתקה את מבטה בכח מהמראה המרהיב הנשקף מחלונה וחשקה את שפתיה. היא ניסתה להתרכז. הספר הפתוח לפניה, שהדיף ריח של יושן וספריות עתיקות, תבע את תשומת לבה. אם היא רוצה להצליח, היא חייבת ללמוד. שום דבר לא מובן מאליו.
היא הדליקה את הנרות הפזורים על שולחנה והמשיכה מהמקום בו הפסיקה. הספר היה משמים וחסר כל ריגושים, אבל היא הייתה מוכרחה לגמור אותו, אם רצתה לגשת למבחן שלמחרת.

כשקייט סיימה את קריאתה כבר כבו האורות כמעט בכל שאר החדרים. היא קמה ממקומה, מתמתחת. היא חייבת לישון. מחר המבחן שלה. אסור לה להכשל.
רחשי הלילה מלאו את אוזניה. קרקוש שריון של שומר המהלך באחד המסדרונות. קול רגליים נחפזות של משרתת הממהרת להביא דבר מה למישהו. קולו של ינשוף בודד חצה את האוויר. ודממה. דממת אנשים ישנים.
קייט נשפה על הנרות וכבתה אותם. החושך עטף אותה.

"קייט!" בת דודתה, הלואיז, מיהרה לקראתה בשמחה. "מה שלומך? את נראית עייפה. ישנת בכלל בלילה או קראת כל הזמן את הספר המשעמם ההוא שלך?"
"חצי לילה קראתי, חצי ישנתי" החניקה קייט פיהוק.
"אני לא מבינה למה את עושה את זה בכלל. מה זה נותן לך?"
"ידע".
"ידע שימושי מאוד…"
"אני אוהבת את זה. מה אכפת לך?"
"סתם זה מוזר שאת מחפשת לך עוד מה ללמוד, בלי שאת חייבת לעשות את זה, ועוד משהו שבחיים לא יועיל לך. את מי מעניין החוקה של המדינה, מי קבע אותה ואיך?"
מאז שהייתה קטנה, קייט אהבה ידע. כל השיעורים שהיא ובנות דודיה למדו לא סיפקו אותה, והיא הייתה יושבת בספריית הארמון ובולעת ספרים מעלים אבק. נוסף על ההיסטוריה, גיאוגרפיה, מתמטיקה ושאר שיעוריה הרגילים היא למדה משפט, כלכלה, אסטרטגיה ועוד. היא רצתה לדעת. ידע הוא כח.
כולם בארמון לא ממש אהבו את זה.
זה לא הזיז לה.
אם היא נולדה נערה, זה אומר שהיא פחות שווה מהאחרים?
ממש לא.

קייט הייתה בתו היחידה של הנסיך פרסיבל, בנו הרביעי של המלך צ'רלס השלישי. אמה מתה בלידתה ואביה שימש כמושל של אחד המחוזות בלוגיציה, ממלכתו של סבה. כשהייתה קטנה מאוד שלחה אביה להתחנך בארמון יחד עם בנות דודיה האחרות, כדי שתגדל ותצמח להיות כמו שנסיכה לשושלת מפוארת צריכה להיות. דמות ההורה בחייה הייתה האומנת שלה, מרי, שגידלה וטיפחה אותה באהבה רבה.
אחד מהדברים הבולטים ביותר להם התחנכה עוד מקטנותה כאשר הייתה באחוזת אביה היתה אהבת המולדת והנאמנות לה, וכן הרצון להיטיב עם כל אדם. "כל אדם מחויב לזולתו, כל שכן מישהו בעל מעמד, מישהו שיכול גם לעשות אם ירצה ולא רק לומר" אמרה לה מרי. "בתור נכדתו של מלך, יש בידך הכח להיטיב לבני ממלכתך ולאחרים יותר מאשר אנשים בני מעמד נמוך יותר. זכרי זאת היטב, ילדתי".
וקייט זכרה. והפנימה.
כעת היא הייתה בת שבע עשרה, ובעלת רצון עז ללמוד כל מה שיכלה כדי לדעת וכדי לקבל את היכולת להשפיע בממלכה ברגע שתוכל לעשות זאת. היא רצתה להשפיע, רצתה לתרום לבני ממלכתה. היא אהבה אותם, רצתה בטובתם.

* * *

הכרזתו של סבה של קייט הכתה בהלם אנשים רבים ברחבי הממלכה.
המלך האהוב על כל בני הממלכה הכריז על פתיחתה של תחרות בין נכדיו על מנת לקבוע מי מביניהם יהיה המלך הבא של לוגיציה. סבה של קייט כבר היה אדם מבוגר, והאריך ימים על מלכותו. עתה הכריז כי מאחר ובניו כבר מבוגרים אף הם ואין טעם להעביר את הכתר אליהם לשנים ספורות בלבד, את הכתר יירש אחד מנכדיו הרבים שיוכיח את עצמו כמתאים ביותר למלכות.
הדבר הפך לשיחת היום בארמון.
לקייט היו בני דודים רבים יחסית מעל לגיל שש עשרה. הגדול מביניהם היה בן עשרים ושתיים, וכבר היה נשוי. לצעיר ביותר מלאו שש עשרה רק לפני חודש. לכולם היה ברור שהם עומדים להתחרות, כל אחד מסיבותיו שלו.
קייט רצתה להשתתף גם היא.
היא רצתה להיטיב, רצתה להועיל לבני עמה, בדיוק כמו שמרי וכל מוריה האחרים חינכו אותה כל שנותיה. בתור מלכה, היא תוכל להיטיב לכולם בצורה הרבה יותר רחבה ומשמעותית מאדם רגיל. מלבד זאת, החיים בארמון שעממו אותה. היא רצתה לראות עולם, לעשות יותר מלשבת ולקרוא/לרקום/לשוחח בנימוס/לרקוד/לצייר כל היום בארמון.
ולכן החליטה לצאת למסע אף היא, להביא לממלכה את החפץ שיהיה בעל הערך הרב ביותר לבני עמה.

קייט טיפסה במדרגות השיש של הארמון, שתיים-שתיים, פניה סמוקות וליבה הולם.
לא מהמאמץ של הטיפוס, אלא ההתרגשות שהתאמצה לכלוא. ההתרגשות שליוותה את החלטתה, ההחלטה עליה עמדה להתייעץ עתה עם האדם הקרוב לה ביותר.
היא נקשה בנימוס על דלת העץ המגולפת והמתינה.
"פתוח!" קרא קול נשי רך.
היא נכנסה פנימה. על כורסה רכה ונוחה, ליד האח, ישבה גברת זקנה ונעימת פנים וסרגה. פניה של הזקנה אורו כשראתה את הנסיכה הצעירה.
"קייט, יקירתי!" קראה בשמחה. "שלום לך! מה שלומך, חביבה?"
"אני בסדר, מרי, תודה" חייכה קייט ורכנה לנשק את לחיה הקמוטה של אומנתה הותיקה. "איך את מרגישה?"
"טוב, תודה לך, חמודה. בואי, שבי. טוב לראות אותך".
"גם אותך. התגעגעתי אליך".
"נו, נו, היית עסוקה. לא היה לך זמן לבוא, אני יודעת. איך שאתם הצעירים מתרוצצים כל היום, זה לא ייאמן… את נהיית יפה יותר מאז הפעם האחרונה, יקירה" קרצה לה מרי. "לא יאומן כי יסופר".
קייט שפשפה את עורפה במבוכה. "אז העניין הוא, מרי… באתי להתייעץ אתך".
תשומת לבה של האומנת המבוגרת התמקדה כעת כולה בבת חסותה הצעירה. "ובמה העניין?"
"בטח שמעת על ההכרזה של סבא…"
"כן, כן, שמעתי. עשה בחוכמה סבא שלך. גם אני במקומו לא הייתי רוצה שהנכד הבכור של הוד מלכותו יהיה היורש האוטומטי של הכתר…"
קייט פלטה צליל קלוש של צחוק. "כן… אז, העניין הוא כזה: גם אני רוצה להשתתף בתחרות".
ידיה של מרי פסקו מסריגתה. היא הביטה בקייט בריכוז. "ולמה זה?"
"אני רוצה לתרום, להועיל לתושבי הממלכה. אם אהיה מלכה, אוכל להיטיב להם הרבה יותר מאשר אם אמשיך להיות סתם נסיכה. אני מרגישה מבוזבזת כשאני יושבת סתם ככה בארמון, מרי. אני רוצה לעשות דברים, לא רק לדבר כל הזמן. גם אם לא אנצח בתחרות, עדיין, החפץ שאני אביא יועיל לממלכה. חוץ מזה…" היא היססה מעט. "אני רוצה… להוכיח את עצמי. רוב האנשים לא התייחסו אלי ברצינות באופן תמידי, ואני רוצה… להוכיח להם שהם טועים. להפריך את הדעות הקדומות של כולם".
"ואת נחושה בדעתך לעשות זאת?"
"כן" ענתה קייט בהחלטיות.
"מסע ארוך אינו מתאים לנערה צעירה ועוד נסיכה, דובשנית שלי. זה מסוכן מאוד! חשבי על כל הסכנות שייקרו בדרכך…"
"אני יודעת להגן על עצמי".
"את בטוחה?"
קייט ענתה בנחישות, "כן".
"הממ…" מרי בחנה את פניה של הנערה הצעירה שמולה. הבעתה של קייט הייתה נחושה ו – כפי שהייתה מרי מכנה זאת כשעוד חינכה את הילדונת שקייט הייתה – עקשנית וקשת עורף. היא ידעה, מניסיון, ששום דבר לא יזיז את קייט מהחלטתה.
"כבר חשבת על חפץ מסוים?" שאלה האומנת והתרווחה לאחור בכורסתה. ידיה שבו לעסוק בסריגה.
קייט הביטה בה מופתעת. "את יועצת לי להשתתף בתחרות?"
"אני יודעת, יקירתי, שכל מה שאגיד לא יישנה, אז חוסכת את המילים" צחקה מרי בטוב לב. "מלבד זאת, לא הייתי מצפה ממך לפחות מכך. תמיד היית שאפתנית ובעלת רצון להיטיב לזולתך, בדיוק כמו אמא שלך לפנייך. אז מה תכננת להביא לטובת הממלכה?"
"אני רוצה להביא את 'קולמוס הזהב', שיכול לענות על כל שאלה ששואלים אותו" אמרה קייט, נלהבת. "קראתי עליו לפני שנים וחקרתי את כל הנושא. הוא נמצא עכשיו במצודת הענקים בארצות הקסם, ו…"
"רגע, רגע, יקירה. אני לא עוקבת. מה זה הקולמוס הזה בדיוק?"
"קולמוס הזהב הוא קולמוס זהוב, שבעזרת דיו קסומה מיוחדת מסוגל לענות על כל שאלה שישאלו אותו – וזה יכול להועיל לממלכה בזמן מלחמה ובזמן שלום, בכל פעם שתהיה שאלה דחופה מאוד שאין עליה מענה. הקולמוס מוחבא במצודת הענקים שנמצאת באזור הענקים שבארצות הקסם הפראיות".
"ומהי הדיו הקסומה עליה דברת?" התעניינה מרי.
"דיו שמורכבת ממרכיבים רבים אותם אוכל לאסוף בדרך. יש בה מרכיבים רבים שמגיעים מארצותיהם של יצורים קסומים אחרים – קשקשי דרקון טחונים, אבקת פיות, עלים מעץ החיים של האלפים, שערות מזנב חד-קרן…" עיניה הירוקות של קייט ברקו בהתרגשות. "הנה, תראי, שרטטתי מפה," היא שלפה מכיס שמלתה חתיכת נייר ופרסה אותה מול אומנתה החביבה. "נעזרתי בשיעורי השרטוט ש… הממ… לקחתי לעצמי עם השנים, ובמידע שלקחתי מספרים שונים. סימנתי לעצמי את המסלול שאעבור," היא העבירה את אצבעה על קו דיו שהתווה מסלול על גבי המפה. "רואה?"
"אהה, כן, אני רואה" אמרה מרי והיטיבה את משקפי הקריאה שלה על אפה. "ותספיקי לחזור בזמן? זו נראית דרך ארוכה".
"כן, אני אספיק. חישבתי את זה".
"יפה מאוד, ילדה" האומנת חייכה אליה בחיבה. "אני רואה שכל המקצועות שלקחת על עצמך במשך כל הזמן מוכיחים את עצמם, הא? נחמד מאוד. אם כך, חביבה, אני מעניקה לך את ברכתי. זה מה שרצית, נכון?"
"כן," אמרה קייט בהתלהבות. "תודה לך, מרי".
"בבקשה, יקירתי" היא נשקה לה. "שמרי על עצמך. הביאי לי מלוא החופן נחת ממך".
"אביא. את תהיי גאה בי" קייט עצרה לפני שעברה את סף הדלת. היא היססה לשניה, וחזרה על עקבותיה במספר צעדים מהירים. היא חיבקה את אומנתה הקשישה חיבוק אמיץ. "להתראות, מרי".
"להתראות, יקירה. בהצלחה".
"תודה!" קייט מצמצה כדי לסלק את דמעות ההתרגשות שעלו, עקשניות, בעיניה ונופפה למרי לשלום. היא יצאה מהחדר, נכונה לדרך החדשה אליה פנתה.