הסוד של מלסיה -פרק 14

שוטטתי בארמון ועליתי אל הקומה העליונה.
הקומה העליונה הכילה כשמונה חדרים. חמישה מהם שדלתותיהם נעולות ושלושה מהם שהיו פתוחים.
ניגשתי אל הדלת השנייה והנחתי את ידי על הידית העבה. דלת העץ נפתחה בקול חריקה קל. אבק וקורי עכביש שלטו בחדר. שמיכות אפורות ומאובקות כיסו גופים עבים.
"זה…" עצרתי את שאלתי. ניגשתי אל וילון מעופש והסטתי אותו. חצר הארמון האחורית נגלתה לפניי. הגינה והמבוך הגדול היו פרוסים על פני כל השטח.
זהו בוודאי ראש המגדל הצפוני.
הסרתי שמיכה אחת ונדהמתי. זהו היה פסל יפהפייה של אישה שידיה מושטות לשמיים בתחינה ומעיניה זלגו להן דמעות. הפסל היה בנוי בעיקר מראשה וצווארה של האישה, שאר גופה לא היה מסותת. לא היה גמור.
כה חבל, חשבתי לעצמי בעצב. פסל כה יפה ומלא רגש, כה עדין ושברירי, חבל מאוד שלא סיימו אותו. מעניין מי הפסל…
על הפסל לא היתה שכבת אבק גדולה כמו ל שאר הפסלים, אז הנחתי שהוא בוודאי פוסל לא מזמן.
הסרתי עוד כמה שמיכות מין הפסלים והם נגלו אליי במלואם ויופיים הדהים אותי
בפינת החדר ניצב פסל במלוא גובהו. הוא היה הפסל היחיד בכל החדר שהיה צבוע. ניצב אבן גדול החזיק בחוזקה את רגליו האחוריות של אריה אבן ענק. רגליו הקדמיות היו מונפות באוויר ופיו היה פעור בנהמה קפואה. שיניו היו מסותתות בצורה כל כך מדויקת שזה הרשים. ההבעה בעיניו היתה עוצמתית ומפחידה באותו הזמן, בעוד הוא בוהה באוויר.
צמרמורת קלה עברה בגבי.
צבע הפרווה היה אמיתי כל כך, שאם לא הייתי יודע שזו גלריה הייתי טועה לחשוב שזהו אריה אמיתי.
פסל של מלאך קטן בעל כנפיים קטנות ניצב בצידו השני של החדר. עיניו היו עצומות וידיו כיסו אותן.
"מאוד… " לא הצלחתי לגמור את המשפט. היה משהו מוזר במקום הזה, כאילו אם רק תשיט את מבטך, או תביט ממש עמוק, הפסלים יחזרו לחיים ויתחילו לזוז.
"אדוני הנסיך," נשמע לפתע קול מופתע אומר. הסתובבתי לאחור וראיתי את אחד השומרים של הארמון. "אוכל לעזור לך במשהו?" הוא נכנס בנינוחות -למרות שהיה מעט לחוץ- ודפק על ארון ישן. דלתות הארון נפתחו כעבור כמה דקות. "מצטער על הרעש," אמר במבוכה. "פשוט זה קצת תקוע."
"אתה פסל?" שאלתי פתאום. הוא הביט לעברי והנהן. "כן אדוני." לקחתי שרפרף שהיה בקצה ונראה יציב ובטוח מספיק כדי לשבת עליו. "אתה בנית את כל הפסלים האלה?" שאלתי והעברתי את ידי על החדר.
"כן, אני הייתי הפסל האישי של הארמון, אך הממלכה אינה זקוקה לפסלים יותר, אך המלכה הרשתה לי להמשיך בעבודתי, שכן זו מסרות אצלנו." סיפר.
"להכין פסלים?" נשמע קצת מוזר להכין פסלים בתור מסורת. "אך מדוע אתה אינך ממשיך אותם?"
"איני יודע אדוני הנסיך. כל חיי פיסלתי למען קישוט הממלכה והארמון, אני איני יודע דבר אחר מזה." הוא הוציא ארגז כלים קטן והסיר את השמיכה שניצבה מולו.
זו היתה בת ים. היא נשענה על סלע דק. היא פשוט ישבה שם, ופניה הביטו אל האופק, מביטה על מרחבי האינסוף שאליהם היא כבר לא תוכל להגיע.
"עיניה, מדוע אתה אינך מסתת את אישוני עיניה?" שאלתי ברגש נוגה. אני לא מדבר הרבה עם החיילים השומרים, אך כשמזמנת שיחה, למה לא?
"עיניה כהות מגעגוע אל האיש שאליו היא לעולם לא תוכל להגיע." אמר כמדקלם. "אתה בוודאי מכיר את הסיפור…" הוא הביט בי בהשתאות והופתע כשהבעת פניי סיפרה שלא.
"תרצה שאספר לך אותו?" הנהנתי לחיוב.
"' היא היתה אישה חומת שיער, למרות שכולם טענו שצבעה המקורי היה זהב. קולה היה כמשי טהור שכמותו לא היה אפשר למצוא בשום ממלכה. מספרים שיום אחד הגיע אחותה לממלכה. אחותה היתה אהובה עליה יותר מכל דבר אחר. בכל שנה שהיא היתה מגיעה לממלכה הן היו מבלות יחד, בעיקר בחוף.
אומרים שהרבה הסתקרנו לדעת את דמותה של אחותה, אך איש לא ראה אותה מעולם, זה היה ממש כאילו ידעו שהיא שם, אך לא ראו אותה באותו הזמן." היה משהו מוזר מאוד בסיפור, אך הנחתי לו להמשיך לדבר.
"יום אחד, מישהי התקרבה אליהן ולחשה דבר מה באוזני האישה. היא נחרדה מדבריה אך לא רצתה לעזוב את אחותה לבדה. בעודה מנסה להחליט גל גדול הגיע מין הים. הוא התקרב במהירות כה רבה, שלכל מי שהיה בטווח החוף לא היה אפילו הזדמנות להימלט."
"אך מה בדבר האישה ואחותה?" התפרצתי בטעות.
"אומרים שהיא עצמה את עיניה ושרה, כאילו קולה יוכל להאט את הגל. כשהוא התנגש לבסוף בחוף, קרה דבר מופלא ועצוב בו זמנית.
כל האנשים שהיה שם ניצלו, ולו טיפה אחת פגעה בהם; אך אחותה של האישה נעלמה. אומרים שמרוב צער וכאב על אובדן אחותה, הדמעות שזלגו על לחייה נשרו על רגליה והפכו לקשקשים זהובים ורגליה השתנו לזנב. היא בכתה ימים שלמים אך קולה לא נשמע עוד מאז, הוא אבד, אבד בגלים." הוא סיים את סיפורו בצורה דרמטית והחל להכות בזנבה של האישה-פסל, ממשיך לסתת את קשקשיה.
נשארתי שם עוד קצת, צופה בעבודתו בשלווה.