לא אותו הדבר- פרק 10 (הרגשה משונה)

יום שני, ה6 בינואר 2014
'למחרת כשסיימתי את בית הספר חיפשתי אותך.
את היית שם, מסתתרת מתחת לסווטשרט ומתחמקת מהצל של עצמך.
כאב לי הלב עליך, לקחתי אותך אליי וחיבקתי אותך. רציתי שתהיי שלי.
באופן מפתיע, התחברנו. ואני נהניתי מכל זמן בקרבתך.
כשהרגשתי שאת בסדר עם זה, התנשקנו. זה התחיל מ"התנשקנו" והפך ל"אני נישקתי אותך".
אני זוכר בדיוק את התאריך- יום שבת, ה3 בדצמבר 2011.
ראיתי שלא היית מיומנת בנשיקות, לא נשמת כמו שצריך ועוד לא הכרת את הטריקים.
קצת מביש להודות, אבל עמד לי.
כנראה שלא הרגשת כי לא אמרת כלום, אבל אני התביישתי שטת'ניקית גורמת לחבר הקשוח שלי לעמוד בכזאת קלות.
מרוב בושה נעשיתי מפוחד, והצמדתי אותך בחזרה אליי. אולי גם הרבצתי לך בטעות, אני לא ממש זוכר.
הפחד התנפץ בשנייה כשהכנסת לי את הבעיטה הזאת, וכולו נהפך לכעס.
פה אני צריך להתוודות על משהו.
גם לי היו אז התקפי כעס, אבל הם התפרצו מדברים אחרים. עכשיו כבר למדתי לשלוט בזה, במשך כל שנה שעברה הייתי במקום מיוחד שלימד אותי לשלוט בכעס. שלחתי לשם את עצמי כי כעסתי עלי שגרמתי לך לעזוב.
וכשזה התפרץ לא יכולתי לעצור את עצמי. איימתי עלייך לגלות הכל לכולם והכרחתי אותך לקבל ממני מכות.
כל יום.
למשך ארבעה שבועות.
אני זוכר שבערב השנה החדשה נתתי לך במתנה שמלה לבנה, שתסתיר את כל המכות שקיבלת ממני. שרגע לפני שהצטלמנו הכנסתי לך אגרוף, איום שכדאי שתזכרי אם תבחרי שלא לחייך בתמונות.
והרגשתי רע עם זה'.
הנחתי יד על הבטן, באזור של הצלעות, הרגשתי שוב את האגרוף שלו. נחנקתי והלכתי למטבח לשתות כוס מים. זה לא הזמן להיחנק, לא לפני שאני אבין מה הולך פה.
'ואז הגיע היום הכי נורא בחיי.
אבא שלי נרצח באיזה רחוב לא מוכר בסמטאות של ארצות הברית, תוך כדי נסיעת עסקים מהעבודה.
אמא שלי השתגעה, ועזבה אותי לבד בבית. היא נסעה לאנשהו, והיא לא אמרה לאף אחד לאן.
אחרי כמה חודשים מצאו אותה שוכבת על הכביש, מסטולה מהתחת, מייחלת להידרס. מאז לא ראיתי אותה.
אז לפגישה איתך הגעתי טעון, והכעס התפרץ שוב. לא היה אכפת לי במי אני פוגע ולצערי פגעתי בך.
למחרת, בשביל לא להוריד את המוניטין שלי בקרב שכבת ט', סיפרתי לכולם.
אני שונא את עצמי על זה.
ואז את עזבת, וכל השמחה שלי בחיים הלכה איתך.
הימים נהיו ארוכים ומרוחים בלי שום טעם, ובגלל שלא נשאר לי כבר אוכל בבית החלטתי לקחת שנת שבתון ולהיפתר מההתקפים שהבריחו אותך ממני.
אפילו כשהגעתי לכאן לא העזתי לקוות שתהיי פה.
כל יום היה כמו חלום, אלה מהסוג המאושר. אלה שאת מופיעה בהם.
אני לעולם לא אשכח את היום ההוא, יום שישי. היום בו חשבתי שאת שוב הולכת ממני.
אני ארענן את זכרונך- יום שישי ה26 לדצמבר. אין לי מושג איך אני זוכר את זה, אז אל תשאלי.
כששכבת שם על הדשא, שוב מחוסרת הכרה וחסרת אונים כמו לפני שנתיים, אני נזכרתי בכל הרע שעשיתי לך.
והבטחתי לעצמי לכפר עליו.
הרחקתי ממך את כולם ושמרתי עלייך חצי שיעור. הסיבה היחידה שברחתי משם הייתה שראיתי תלמיד מהכיתה שלך מתקרב. לא רציתי שהוא יחשוב שאני עשיתי לך את זה'.
אז זה כן היה הוא, ידעתי.
אבל לא ידעתי שככה הוא מרגיש כלפי.
ועכשיו כשאני קוראת את זה, אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפיו.
בחיים שלי לא הרגשתי ככה.