אבא שלי רוצח פרק 8

חייכתי במחוות תודה. התקרבנו לאט אחד לשני. החיוך שלה רק הלך וגדל.
פניה התאדמו ממבוכה מטופשת, אך אני רק חייכתי.
התנשקנו.
…………………………………………………….
ג'ני פתחה את עיניה והסתכלה עליי. למרות ששיערה האדמוני והרטוב כיסה חצי מפניה, יכולתי לראות את עיניה הירוקות בהקו מאושר.
חייכתי אליה. כבר לא הרגשתי את הקור העז חודר לעצמותיי, כבר שכחתי את אמילי, את…
הכל.
רק חשבתי עליה.
היא השפילה במהרה את פניה כשעיננו נפגשו, בעוד חיוך גדול נמרח על פניה. דפיקות לבי פעמו במהירות בעוד שניסיתי להיזכר איך קוראים לי.
ג'יימס..?
אדם..?
קולות צעדים חלושים גנחו מהכניסה לחנייה אשר גבה של ג'ני היה מופנה אליה. רגליים גדולות התגלו מהקצה. היה קשה לראות את פניו של האיש כשמשקפי השמש הגדולים כיסו את עיניו ושהמרחק הרב מטשטש את המראה, אך זיהיתי את האיש.
זה היה האיש שחטף אותי.
למרות המרחק הרב ראיתי את מבטו הקריר והמרוצה. הוא הצביע על ג'ני והנהן, כאילו אמר:
'אתה יודע מה אתה צריך לעשות.'
ניערתי את ראשי והחזרתי את מבטי במהירות לג'ני, כדי שלא תחשוד בדבר.
"כבר מאוחר," אמרתי בעוד שקמתי. קולי נעשה קריר. "אנחנו צריכים לחזור כבר"
ג'ני הנהנה וקמה מן הרצפה האפורה.
היא החזיקה בידי וחייכה אליי בעוד אנו צועדים אל כיוון הפנימייה.

עצרנו מול דלת חדרה החומה. היא נשענה עליה והביטה בי. הבטתי בה וחייכתי חיוך מזויף.
"טוב…" ג'ני אמרה חלושות ושברה את השתיקה בינינו.
"היה ממש כיף, אז… תודה"
גופי כאב כאשר החזרתי לה חיוך מזויף, אך ג'ני לא שמה לב. היא רכנה לעברי והתנשקנו.
"את…" הסטתי את מבטי ממנה. לא רציתי לראות את פניה כשאני חורץ את גורלה.
"את… ר-רוצה שנצא שוב מ-מחר..?"
"כן, ברור!" ג'ני אמרה ועיניה קרנו תמימות אומללה.
"לאיפה?" היא שאלה.
למקום שיחטפו אותך!. רציתי לצעוק הכל ופשוט לספר לה.
"זו תהיה הפתעה." אמרתי בסופו של דבר. ידיי רעדו מעט, אך ג'ני לא שמה לב.
"אוקיי. נתראה מחר!" היא נישקה אותי וסגרה את הדלת.
בהיתי בעצב כמה שניות בדלת הגדולה והחומה. ידעתי שהיא כבר לא תחזור לכאן אחרי ה-"פגישה" שלנו.
התקדמתי את מחוץ לבניין עד שראיתי איש גבוה ושחור.
"עשיתי את זה" אמרתי לו. לא העזתי להסתכל עליו.
"היא שלכם מחר.
………………………………………….
~נקודת מבטה של ג'ני~
לוק שם לי כיסוי עיניים
"אל תציצי" הוא אמר לי. קולו היה קצת.. נוקשה…
"אני לוקח אותך למקום מיוחד"
"אוקיי" עניתי לו בקול מאושר. לבי דפק יותר ויותר.
התחלנו ללכת. הלכנו והלכנו בערך חצי שעה. גופי רעד מהתרגשות.
הרגשתי חול ברגליי וריח חריף מעט של מלח הורגש באוויר. הוא לוקח אותי לחוף הים?
"נו… לאן אתה לוקח אותי?" אמרתי בהתרגשות.
הוא עצר אותי. הריח המשכר של המלח סקרן אותי יותר ויותר.
"את יכולה להציץ" הוא אמר.
הורדתי את כיסוי העיניים והתפעלתי. היינו בחוף ים מדהים! החול היה זהוב ומושלם, הים היה רגוע ונעים.
"ואו! " התפעלתי , "אף פעם לא חשבתי שיש כזה חוף באזור שלנו!"
הוא חייך. לוק החזיק בידו שמיכת חוף צבעונית. משום מה הוא היה נראה קצת… עצוב.
הוא פרס בשבילנו שמיכת חוף בצבעים כתום וצהוב. ישבנו על השמיכה כשאנו נשענים על סלעים גדולים בצבע לבן-גיר. ראינו את השקיעה הכי יפה שראיתי בחיים, ואז הוא התקרב אליי ונישק אותי.
"אני אוהבת אותך" אמרתי לו.
"גם אני אוהב אותך" הוא אמר. הוא נראה עצוב יותר ויותר.
"חכי פה" לוק אמר לי.
"אני עוד מעט חוזר"
"בסדר…." אמרתי לו. מסמיקה.
חיכיתי לו ליד הסלעים, על החול הזהוב של חוף הים…
הוא הדבר הכי טוב שקרה לי! אני כל כך הרבה זמן בורחת.
מאבא,
מהעבר…
הסתכלתי על הים המושלם, החול המושלם, מול השקיעה המושלמת.
הכל כאן מושלם.
מושלם מידי….
חיוכי נעלם מפניי. משהו כאן לא בסדר….
קמתי המחול הנעים והסתובבתי במקומי. חיפשתי את לוק בעיניי בדאגה.
לא היה שם אף אחד…
"לוק?!" התחלתי לצעוק. פחד הציף את גופי.
הכל בסדר ג'ני.. הכל בסדר… הוא הלך לשנייה והוא עוד מעט יחזור.
פתאום מישהו תפס לי את היד.
נבהלתי. הסתובבתי אחורה כדי לראות מי תפס לי את היד
זה היה גבר שלא הכרתי. הוא היה לבוש חולצה שחורה וג'ינס. על מכנסיו הורכבו זוג אזיקים ומעט חבלים. על פניו היו משקפי שמש שחורים. לידו עמד עוד גבר לא- מוכר שנראה בדיוק כמוהו.
"שחרר אותי!" צעקתי בעוד שהתחלתי למשוך את ידי בפחד ללא הצלחה.
הגבר שני תפס לי את היד השנייה לפני שהספקתי אפילו לצרוח.
"הפתעה" הגבר השני אמר לי. בחיוך מרושע.
הם החזיקו את ידיי מאחוריי גבי.
התחלתי להתפתל באימה ולצעוק לעזרה. "תעזבו אותי! אני לא מכירה אתכם!! לוק!!"
הם התחילו לגרור אותי משם בעוד שהמשכתי לצעוק.
הם גררו אותי למכונית. ליד המכונית ראיתי את לוק. לידו עמדו עוד שני גברים בשחור וכאילו שמרו עליו..
כאילו זה היה מתוכנן…
"לוק?!" צעקתי. "מה אתה עושה?! תעזור לי!!". רציתי להוכיח לעצמי שהוא באמת אוהב אותי, וכל זה היה צירוף מקרים אחד גדול.
"אני מצטער ג'ני" הוא השפיל את מבטו אל החול החם.
"הייתי חייב לעשות את זה." הוא אמר בקול עצוב.
לבי נשבר.
הסתכלתי עליו במבט של גועל ובגידה. דמעות עלו על פניי.
איך הוא עשה לי את זה?
אני אהבתי אותו!
הם הזריקו לי חומר לתוך היד.
"תעזבו אותי!!" צרחתי. התמלאתי בכעס. הם הובילו את לוק אל תוך המכונית הגדולה והשחורה.
אני לא אתן להם!
הסתכלתי אחורה בפחד, בניסיון נואש למצוא משהו- אפילו הכי קטן שיש, שיעזור לי לברוח.
סלעים…. עלה בי רעיון מטורף..
כל החיים הם מטורפים, אז למה לא לנסות?
רצתי לאחור והתנגשתי בגברים שהחזיקו אותי, שניהם נפלו אחורה על הסלעים הגדולים ועזבו לי את הידיים.
זה עבד!
התחלתי לברוח.
"אחריה!!" מאחוריי נשמעה צעקתו של אחד מהאנשים.
נלחצתי. רצתי על החול הרטוב, בין הסלעים הגדולים והאפורים.
פתאום, החול המושלם, הים המושלם, הכל….
פתאום הכל הפך לסיוט.
שמעתי קול הטענת רובה. ידעתי מה עומד לקרות.
בום!!!
נשמעה ירייה מקפיאת דם. נפלתי מהדף הירייה על החול הלח.
"כמעט פגעת בה! אנחנו צריכים אותה חיה!!" שמעתי מרחוק את צעקותיהם של האנשים. נשמתי נעתקה. מיד הבנתי במה מדובר.
הם אחרי אבא שלי…
מהר קמתי והמשכתי לרוץ.
הלב שלי דפק בחוזקה.
ראייתי נהפכה למעט מטושטשת.
התחלתי לשמוע את נשימותיי המהירות.
החומר הזה….
בקושי הצלחתי לרוץ. רגליי מעדו. גררתי את עצמי והמשכתי לרוץ בקושי.
"החומר משפיע עליה!! מהר!"
כבר לא הרגשתי את רגליי.
לאט לאט האטתי.
שמעתי איך הם מתקרבים אליי.
קרסתי על החול הלח.
ראיתי את "האנשים בשחור" במרחק עשרה מטר ממני.
ומתקרבים. ומתקרבים.
הטשטוש גבר. ראיתי גושים שחורים נעים לעברי
הם התקרבו אליי, ותפסו אותי.
"עכשיו לא תוכלי לברוח" אמר לי אחד מהם.
קולו התחיל להתעמעם ולהדהד.
הכל השחיר לי.
התעלפתי.