Butterfly
מקווה שאהבתם, תגיבוו

מבחן האומץ עונה 2- פרק 1

Butterfly 26/01/2014 672 צפיות אין תגובות
מקווה שאהבתם, תגיבוו

עשרת הילדים הנבחרים, יצאו מחדרם ונכנסו לתוך הכיתה המיוחדת של מיס טיילור. היא עמדה ליד הלוח ושיחקה בשיערה החום המסתלסל. הילדים נכנסנו בזה אחר זה ותפסו מקומות. הם נראו מבולבלים.
"שלום אני המורה שלכם, מיס טיילור" הציגה את עצמה ברוב חשיבות. "אני כאן כדי לספר לכם שאתם לא כאן במקרה" המשיכה, והשתתקה. הילדים הביטו בה בבילבול גובר.
"אמ.. אם יורשה לי לשאול.. מה זה אומר?" שאלה נערה מנומשת ונמוכה שישבה בשורה הראשונה.
טיילור נשמה נשימה מרגיעה, והמשיכה. "אתם יועדתם, מגיל קטן, להלחם בפשע. הכוחות שלכם, הם מיוחדים. אתם יותר חזקים משאר המכשפים." אמרה טיילור והביטה בהם בהיסוס. נער בלונדיני שישב בשורה השלישית פרץ בצחוק, "כן בטח." הוא נחר.
טיילור התנשפה שוב, היא הייתה לחוצה. "זה באמת נכון. אתם יועדתם, ואני כאן בכדי ללמד אתכם כל מה שאתם צריכים לדעת"
"איזה שטויות. מה נטפלתם דווקא אלינו?" שאלה נערה גבוהה עם שתי צמות רופפות שהתנדנדו מראשה בזמן שניענעה אותו.
"זה לא ש'נטפלנו' אליכם," אמרה טיילור בהדגשה מעוצבנת. "אתם מיועדים"
הילד הבלונדיני ממקודם, פרץ בצחוק שוב, ואז קם ממקומו. "אני הולך" הוא אמר בנימה משועשעת. "ליאם אתה בא?" הוא קרא והסתכל לעבר הנער שישב לידו.
"אתה לא רוצה לפחות להבין מה קורה פה, ניל?" אמר הנער במבט בריטי כבד. הנער הבלונדיני צחק שוב.
"מה להבין? הם עושים ממנו צחוק, לא הבנת? אני הולך מפה" הוא אמר בהחלטיות והחל לצעוד לעבר היציאה.
טיילור נעמדה מולו וחסמה את דרכו. הוא היה יותר גבוה ממנה, וההבדל בין הגילאים שלהם היה קטן. שניהם ידעו שהוא יכול להעיף אותה הצידה בשניה, ולצאת החוצה. היא קיוותה שיש בו קטן כבוד למורות ולמוסד הזה, ושהוא לא יעשה זאת.
הוא גיחך וחזר לתוך הכיתה, והתיישב במקומו. היא התנשפה וחזרה לעמוד מול התלמידים.
"אתם לא מבינים שאני רצינית? אתם יועדתם לעשות דברים גדולים! אתם יותר חזקים מאחרים, והכוחות שלכם מיוחדים. יש לכם יותר מכפי למכשפים האחרים בני גילכם!! ואתם יכולים לנצל את זה!! אתם לא מבינים?" טיילור נשמעה כלכך נואשת ברגע זה.
"תוכיחי" זרקה ילדה עם קוקיות ופס כחול בשיער. טיילור התנשמה. הגיע הזמן.
היא סימנה להם לעמוד, ואז ניגשה לכל אחד מהם ונתנה להם מקלות עץ שבראשם הייתה מגולפת צורת חיה.
"אוקיי.." היא אמרה ושלפה גם היא מקל מתוך כיסה. "אלו השרביטים שלכם. אני מכשפה רגילה. אני יראה לכם מה קורה בדברים שאני עושה, לעומת שלכם." היא אמרה ונשמה עמוק.
"נתחיל עם קסם בסיסי, האור. בכדי לגרום לזה לפעול אתם צריכים לחשוב על אור. כל סוג של אור. אור של שמש, של מנורה, של ירח. הכל. ואז לנשום ולסובב את המקל בצורה הזאת" אמרה והדגימה. מתוך השרביט שלה פרץ אור כסוף מנצנץ שהאיר את כל הכיתה בכסף מנצנץ. היא נקשה בשרביט על כף ידה והאור הכסוף נמוג.
"אני צריכה מתנדב" אמרה והצביעה על הנער הבלונדיני ממקודם. "עכשיו תעשה אתה את מה שהסברתי" היא חשבה שזה רעיון טוב שתבחר בסקפטי ביותר, בכדי להוכיח את טענתה. הנער עצם את עיניו לשנייה, ואז פקח אותן וסובב את שרביטו כמו שהראתה קודם. דבר לא קרה. הוא הביט בה עם מבט בוז בעיניים.
היא חשבה מהר "אוקיי, כנראה שזה מסובך מדי לאחד כמוך, אני כנראה צריכה לבחור באחד שהוא.. אמ אני לא יודעת.. חכם יותר. בוא אתה" היא הצביעה לעבר נער נמוך עם משקפיים וחייכה לעבר הבלונדיני במתיקות מזויפת, וספרה בליבה משלוש עד לאחד.
"זה ממש לא מסובך בשבילי, הנה אני יראה לך." אמר הבלונדיני בזעף והניף את השרביט שוב. אחד-אפס לטיילור, היא חשבה בליבה.
בהתחלה פרץ מהשרביט אור כסוף בדיוק כמו שלה, אבל אז, האור התגבר, והתגבר, ולא עצר, עד שהילדים הרגישו מסוונורים למדי וביקשו שיעצור את זה.
טיילור הביטה בו בחיוך מנצח, וסימנה לילדים להתיישב חזרה במקומות.
"שאלות, מישהו?" היא אמרה בחיוך, מוכיחה את טענתה, וכנראה גורמת לכל הילדים האלה להרגיש קצת מטופשים.
"טוב אחרי שהבהרנו את העניין הזה, אני מציעה שכולכם תלכו לחדרים שלכם ותנוחו עד מחר. להתראות" אמרה טיילור בחשיבות ופנתה לדלת, משאירה את כולם מבולבלים מאחוריה. עקביה נקשו כשהלכה, והיא התנשמה בכבדות. הכיתה הזאת הלחיצה אותה יותר מדי, ומה היא בסך הכל? מכשפה בת 23 שהחליטה שהיא רוצה להדריך מכשפים אחרים. היא חסרת ביטחון, ונלחצת בקלות ליד אנשים, במיוחד מחבורת המכשפים הקטנה והטיפשית הזאת.
הילדה עם הצמות נעמדה "איזה שיט הא?" היא שאלה. הילדים האחרים הנהנו.
"מה עושים?" היא המשיכה.
"אני בעד שנלך לחדרים שלנו כמו שהמורה הציעה.." אמר הבריטי.
"כן גם אני.. באיזה חדר אתם? אני ו-ויי ב-30" אמרה ילדה עם שיער ארוך חום וקשת ורודה בשיער.
"31" אמרו יחד הבלונדיני והבריטי.
"אני ב-33" אמרה הנערה עם הקוקיות והפס הכחול.
"32" אמרה המנומשת.
"גם אני" אמרה הילדה עם המשקפיים הסגולות והכובע הלבן. "ואני טיה" היא הוסיפה.
הבלונדיני גיחך. "מה זה השם הזה?"
היא הביטה בו בעצבנות, "כן ואיך קוראים לך?" היא שאלה ונעמדה אף היא.
"ניל" הוא אמר והיא הביטה בו בחיוך מנצח, "אה וזה שם ממש נורמלי"
"תאמת שכן.. הוא אוסטרלי" אמר לה ניל בחיוך והחליק על הקוצים הבלונדיניים שלו.
"אני ליאם" אמר הבריטי, מנסה להפריד בין השניים.
"רוקי. ואני ב34" אמרה הילדה עם הקוקיות.
"סקיילר" המנומשת.
"ויולט" עם הצמות.
"אנג'לה" הקשת הורודה.
"אית'ן. ואני ב33" אמר ילד חמוד עם שיער שחור שלא דיבר עדיין בכלל. רוקי השתנקה. שיבצו אותה עם בן בחדר?! אמנם הוא דיי חתיך, אבל עדיין!!
הייתה שתיקה. כולם חיכו ששני הילדים האחרונים יגידו את שמם. הילד הנמוך עם המשקפיים הרים את מבטו ואמר בשקט "פיטר".
"ואתה?" שאלו את האחרון שישב בכיתה ושתק. הוא היה שזוף ושלל קעקועים כיסו את עורו.
"לא עניינכם" הוא אמר והמשיך לבהות בשולחן שלו.
"אתה כנראה לא הבנת שאנחנו נבלה איתך עכשיו הרבה זמן ביום, ובכלל, אז מוטב שתגיד לנו עכשיו את השם שלך" אמרה ויולט, שנראתה מעשית יותר מרגע לרגע.
"זה עדיין לא עניינכם" הוא רטן.
"אני חושבת שזה דווקא כן" ענתה ויולט בנוקשות.
"אבל אני אומר שלא, בסדר לך?!" הוא צעק וקם ממקומו.
"ויי תעזבי אותו.." אמרה אנג'לה ומשכה בידה. ויולט התנתקה ממנה, "לא, לא בסדר לי. אני רוצה להכיר אותך, ואנחנו עכשיו נהיה איתך כל יום. כדאי לך להגיד איך קוראים לך כדי שלא נפתח בהתחלה כזאת" אמרה ויולט וצימצמה את עיניה.
"לא אכפת לי. אני במילא הולך לברוח מכאן" הוא אמר ויצא מהכיתה בסערה.
"זה לא נגמר!!" היא צעקה אחריו, אך הוא טרק את הדלת.
"מה נדקת אליו, ויי?" שאלה אנג'לה.
"לא יודעת.. אני רוצה לחזור לחדר טוב?" אמרה ויולט בעייפות ויצאה מהכיתה.
"זה הטבע שלה, או שסתם יום רע?" שאל אית'ן את אנג'לה.
אנג'לה נאנחה, "הטבע שלה." ויצאה בעקבותיה מהכיתה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך