המקום שלנו

האם זה אותו מקום שאנחנו מכירים?
אותו מקום שנהגנו לאהוב?
אותו מקום שאמרת לי כמה אותי אתה אוהב,
שנשבענו אחד לשנייה שלעולם לא נעזוב..
האם זה המקום?
המקום שהיה שורר באהבה ובשמחה, אותו מקום שעכשיו נטוש וריק מאדם.
המילים שלך עדיין מהדהדות בראשי,
החיוך שלך עדיין חרוט בזיכרוני,
המגע שלך עדיין מלטף את גופי.
יכול להיות שאני תמימה, השארתי רק זיכרונות טובים ממך,
אבל אני מצטערת, אני לא יכולה לשכוח את הנוכחות שלך.
אני לא יכולה לחייך ולהגיד שטוב לי אחרי שעזבת.
כולי סערת רגשות, כן, אני כועסת, עצובה, ונסערת,
אך עדיין אני מרגישה מאוהבת,
האם זאת אהבה?
האם זה געגוע?
תשאיר אותי שוב לבד לשקוע?
אני אשקר אם אני אגיד שאני לא זקוקה לך, למגע ולקול שלך.
ואני יכולה להבטיח,
אני פורצת בבכי כאשר אני פוגשת את המקום שהיה נהוג להיות המקום שלנו,
רק של שנינו, לבדינו, אוהבים יותר מתמיד. בלי שקרים, רק חיוכים.
המקום שלנו מזמן התחלף,
הוא עכשיו נטוש וריק, כאב ושנאה החליפו את האהבה.
אני שואלת את עצמי האם זה המקום,
המקום שנהגנו לאהוב?
שנהגנו לצחוק?
האם זה המקום שלנו?
המקום שרק אנחנו מכירים, ששם היינו אוהבים?
ואני חושבת לעצמי,
האם אנחנו יכולים,
האם אנחנו יכולים לחזור למקום שרק אנחנו מכירים?
לחזור להיות שוב מאוהבים?