נמר השלג -פרק עשרים

נקודת מבט נדי-

זה היה ביום קריר. כשיצאתי לבחוץ להאכיל את החיות הבחנתי באיש מתקרב מרחק. זה היה שליח הדואר.
הוא הושיט לעברי מטפה. "בשבילך, מ…" הוא גירד בעורפו במבוכה וניסה להיזכר בשם השולח.
"אין דבר," אמרתי לו ולקחתי מידיו את המכתב. שילמתי לו על נדיבותו – שכן לוקח יומיים כדי למסור מכאן לכאן ממקום זה או אחר – ונכנסתי אל הבית הגדול. עוד מהמילה הראשונה ידעתי שמשהו רע קרה.

'נדי, זו רוז.
העניינים על ההר השתבשו. התקדמנו יפה וגבוה, אך משהו נורא קרה.
איבדנו את נאי.
סופת שלג סחפה אותה מטה מין ההר. אחרי שהסופה חלפה ירדנו למטה, אך חוששני כי היינו איטיים מידי, כי לא מצאנו אותה בשום מקום.
רק מאוחר מידי הבנו שחצי מהציוד שלה נמצא אצלי, כך שבוודאי מלאי האוכל שלה הולך ואוזל.
אני יודעת שאין דבר שביכולתך לעשות, אך בבקשה, במידה ונאי ניצלה, והיא חוזרת הביתה, תאמר לה שאנחנו אוהבים אותה ושאנחנו מבטיחים לחזור.
אני מודה שאנחנו במצב עדין מאוד, בין לרדת או להמשיך לעלות.חרי הרבה התלבטויות הגענו למסקנה שאנו נמשיך לטפס. נחכה בראש הגבעה לנאי במשך שלושה ימים בלבד, אם לא היא לא תגיעה עד אז… אז נאלץ לרדת.
לשוב הביתה.
נדי, אחי האהוב,
האם אתה חושב שטעיתי בדרך? האם לקחתי פנייה לא נכונה בחיי? אנא נדי, עזור לי, תמיד היית החכם מבין כולם, כמו אבא.
איך אוכל להציל את ביתי, בין כל מכשולי ההר?'

דמעות של צער וקרעים זלגו מעיניי. נאי, אחייניתי האהובה, ממש כמו ביתי שלי, נעלמה.
באותו רגע נפתחו השמיים וקול רעמיהם וברקיהם קרע את המרחבים. מי הגשם הכו בחוזקה בגג הבית ובשדות. הרגשתי איך רצון השמיים הוא לבכות איתי.
התיישבתי בתבוסה על אחד הכיסאות הקרובים. זה החזיר אותי אחורה והזכיר לי כמה שבורים הרגשנו כשרוז הלכה עם צ'רלס.
גם אז לא היה דבר שיכולתי לעשות, ממש כמו עכשיו.
הו רוזה שלי, את אינך שגית בדבר. זהו רק הגורל הזה, זה רק הוא והרצון שלו להרוס אותנו.

התהלכתי בשקט כל שארית היום. לא הטרידה אותי השאלה איך המכתב הגיע מין ההרים אל הבית, או מדוע לא פירטה רוז מה מצבה (וצ'רלס), רק קיוויתי בכל ליבי שנאי עדיין חייה, ושהיא תמצא אותם.
למעשה, אני בטוח שהיא חיה. אני יכול להרגיש את הניצוץ של הילדה הזאת עמוק בליבי, פועם.