Love Twins – פרק 46

רן סיים את הסיגריה שלו וזרק אותה על הרצפה. "רנארד, למה אתה עובד כרגע כרופא בית ספר, אם אתה הלורד?" לוק התיישב על הספסל שהיה קרוב. "הסיבות שלי אינן קשורות אלייך" רן גיחך, נראה כי ההתנהגותו של רן השתנתה כאשר דיבר אל לוק. מהרופא בית ספר המוזר והחייכן, הוא הפך לבחור הרציני והמחושב שהוא באמת. "שלא נדבר על כך ששינית את צורתך" לוק נאנח, "הסתפרתי קצת" רן חייך, "לא, לא על זה אני מדבר. כל דבר בך השתנה, היית נראה צעיר יותר מהפעם האחרונה שנפגשנו" לוק הוציא את המקטורת שלו ועישן איתה. "כנראה שהשנים השכיחו ממך את היכולות שלי" רן צחקק, "בכל מקרה, כדאי שנחזור אחרת הם יחשדו" רן הלך חזרה לחבורת הנערים שהתיישבה יחד. "לא תוכל לברוח הרבה זמן מהעבר של עצמך הלורד רנארד, במוקדם או במאוחר כולם יגלו מי אתה באמת" לוק גיחך, הוא עקף בצעדים מהירים את רן ועמד מול קלייר. "קלייר, כדאי שנמשיך את האימונים שלנו" לוק חייך חיוך מתוק. קלייר הנהנה, "עכשיו ננסה להשתלט על הכוחות של המוות שיש בתוכך" לוק ליטף את שערה בעדינות, מנסה להרגיע את הפחד ששורר בה. "אני לא רוצה להשתמש בהם, אני לא רוצה להשתמש בכוחות האלו" קלייר רעדה. "את תהי חייבת להשתמש בהם אם ברצונך להרוג את אביך" לוק הביט בה, חיוכו היה מרגיע. "למה צריך להרוג אותו? למה לא לגרום לו להשתנות או משהו?" קלייר השפילה מבט בעצב, היא לא רצתה להרוג את אבא שלה, היא גדלה איתו מאז שהוריה התגרשו והוא היה בן המשפחה היחידי שהכירה אחרי זה. "אביך כבר מזמן איבד את היכולת לשנות את עצמו, את האופי שלו, חטאיו אף פעם לא יסולחו, לכן צריך להרוג אותו, כמו ששרפו והרגו את המכשפות החוטאות בימי הביניים" לוק קטף תפוח שהתרקב בעץ. 'העצב שלה גרם לתפוח להתרקב' לוק הביט בתפוח וזרק אותו על הרצפה. "אבל, המכשפות ששרפו הן לא היו מכשפות אמיתיות" קלייר הביטה בלוק בעצב, נזכרת במה שלוציפר סיפר לה, על ביתו ואישתו שנשרפו למוות. "אולם הן לא היו מכשפות אמיתיות, אבל אופיין היה כמכשפות ואף גרוע מזה, הן היו מוכרות רעלים, הורגות אנשים חפים מפשע. הן היו חוטאות גרועות יותר ממכשפות אמיתיות" לוק השפיל מבט, "אבל גם אתה מכשף, איך אתה לא נשרפת?" קלייר תהתה, "כי היו לו פרוטקציות עם המלכים" לוציפר הופיע בענן אש. "חוטאות גדולות יותר ממכשפות אמיתיות? זה התירוץ שלך? הנשים שלי והילדים שלי, הם לא היו חוטאים" לוציפר התקרב ללוק, "אל תכניס שטויות למוח של הילדה" לוציפר חנק את לוק. "לוציפר, עזוב את לוק" רן התקרב אל לוציפר, מניח את ידו על כתפו. "הוא היחידי שיכול לעזור לך כרגע, אתה צריך לשים את מה שהיה בעבר בצד ולתת ללוק לעשות את עבודתו בתור מכשף" רן הביט ברצינות לעבר לוציפר שנראה המום מנחישותו של רן, הוא זרק את לוק על הרצפה ונאנח. "אולי אתה צודק, אבל אני עדיין לא אסלח לו, לעולם" לוציפר בעט בעיהט קטנה בלוק עם עקביו הגבוהים והתרחק משם אל עבר הבית. "לאן אתה הולך?" רן תפס בידו של לוציפר, "יש כמה אנשים חדשים שהולכים לגיהינום, אני צריך לבדוק את החטאים שלהם ולהחליט לאן הם עוברים באמת" לוציפר דחף את ידו של רן באגרסיביות והתקדם במהירות אל עבר הדלת האחורית, "קראו" לוציפר אמר בקול רם והמשרת בעל השיער השחור והעיניים הסגולות הופיע מאחוריו. "תביא לאורחים תה ועוגיות" לוציפר הביט בו במבט קר, "ולך אדוני?" קראו קד קידה קטנה. "קפה" לוציפר לא הביט בו והמשיך להתקדם לעבר חדר העבודה שלו. "מיד אדוני" קראו נעלם. "למה אבא כל כך עצבני?" מיקוטו הביט בדלת שנטרקה. "הוא עצבני כי הוא לא מרגיש בנוח שאני כאן, בנוסף לזה, הוא לא יכול לעשות כלום בקשר לאוסטין, מאחר ואסור לו להתערב במוות של בני האדם או להציל אותם ממנו, הוא מרגיש חסר תועלת מול הקרב הקטן שלכם באוסטין" לוק גיחך כשהתרומם. "אתה בסדר?" קלייר דאגה, הוא הנהן בחיוך וניקה את המכנסיים שלו מהבוץ והעלים שנדבקו עליו. "נמשיך באימונים שלנו קלייר, עכשיו אני רוצה שתמיתי את העץ הזה, כמו שגרמת לתפוח להתרקב" לוק הראה את התפוח הרקוב שעל הדשא. קלייר הנהנה, עיניה שידרו עצב.

לוציפר התיישב ליד שולחן העבודה שלו, הוא הביט על התמונה של לינה שהייתה מונחת על השולחן, הוא הוציא את התמונה מהמסגרת שלה. 'עוד אחת שכבר לא כאן' הוא חשב לעצמו בעצב ונאנח. הוא התרומם לעבר אחד מהמדפים בו הייתה מונחת תיבה בצבע בורדו עם קישוטי זהב יפיפיים. כאשר לוציפר פתח את התיבה, שלל תמונות של נשים, ילדות וילדים קטנים ואף בני נוער היו. רובן היו בצבעי שחור ולבן. "תנוחו על משכבכם בשלום" לוציפר שם את תמונתה של לינה יחד עם שאר התמונות. 'אני מקווה שמיקוטו לא יהיה שם' לוציפר הביט בעצב על התמונות של הילדים, הוא סגר במהירות את הקופסא כשקראו פתח את הדלת עם הקפה. "הבאתי את הקפה שלך" קראו אמר באדישות, לוציפר החזיר את התיבה והתיישב ליד שולחן העבודה. "איך היה אצל האדון האדס?" אמר קראו בזמן ששם חלב בקפה. "דייסון מתרפא, אבל יקח לו זמן, מכיוון שגם נפל על הראש" לוציפר בדק כמה מסמכים, תמונות של אנשים רצו בין הדפים וביניהם רשום החטאים שלהם. "הוא לא יוכל להיות אצל אוסטין" קראו נאנח. "לא, הוא לא. עדיין לא עידכנו את פין ואת סם, אם פין ידע הוא יכנס לפאניקה, ודייסון לא רוצה את זה" לוציפר אסף את שערו השחור לקוקו קטן. "ומה תעשה בקשר לשאר, הם לא יכולים ללכת לאוסטין לבד?" קראו הביט דרך החלון על החצר האחורית. רואה את קלייר גורמת לעץ להתרקב. "בת האנוש, קלייר, נראה שהיא מתקדמת טוב יחסית למתחילה" עיניו הסגולות של קראו נצצו. "היא ילדה חזקה, לכן היא יכולה לשלוט במהירות בכוחות שלה" לוציפר הביט דרך החלון, עיניו התכווצו בכעס כאשר ראה את לוק. "אדוני, אתה בסוף תשבור את הכוס אם תמשיך ללחוץ עליה ככה" קראו הביט בזווית עינו על לוציפר. הוא הניח את הכוס על השולחן ונאנח. "קראו, האם אני חסר תועלת?" לוציפר הסיט את מבטו מהחלון. "אדוני, אילו מילים מטופשות אתה מוציא מפיך" קראו הביט בו במבט המום, מתרחק מהחלון במהירות. "אבל, אני לא יכול לעזור להם להרוג את אוסטין, והאדס אמר לי כבר, איזה מוות הולך להיות שם" לוציפר אמר בעצב. "קראו, זה לא יהיה רק אוסטין, זה לא יהיה רק הוא שימות שם" לוציפר שם את ראשו בין ידיו. "אבל אני לא יכול לעשות כלום, אסור לי להתערב בחייהם של בני האדם, או במוות שלהם, אסור לי להציל אותם" לוציפר נזכר בצרחות של הנשים והילדים שלו. "קראו, לא משנה כמה חזק אהיה, אני לא יכול להשתמש בחוזק הזה כדי להגן על מי שאני אוהב" לוציפר נאנח, הוא שתה מהקפה שלו. "אדוני, אתה עושה את המיטב שלך, התפקיד שלך הוא לשלוט בגיהינום, לא להגן" קראו חייך. "ברשותך אני אעזוב כדי לטפל בשאר הבית" קראו לקח את העגלה מלאת המגשים והתקדם לעבר הדלת. "אדוני, רגשי נחיתות לא יובילו לשום מקום, אתה אדון הגיהינום, בין היצורים הכי חזקים בעולם הזה, אין לך מה להרגיש נחות וחסר תועלת" קראו חייך וסגר את הדלת אחריו.

שבוע עבר מאז אותו היום, קלייר שלטה בכוחותיה במיומנות רבה. "אני חושב שאת מוכנה" לוק חייך. "באמת?! זה בדיוק כמו שאמרת! זה לקח בדיוק שבוע!" קלייר חייכה בהתרגשות. "לוק, אתה מתכוון להצטרף?" רן חייך, "לא, אני לא אתערב בבעיות המשפחתיות, אנו לא קרובים כל כך כדי שאוכל להצטרף אתכם להרוג את בן האנוש העלוב. נשלחתי לפה רק כדי לאמן את קלייר" לוק צחקק, "בכל מקרה, בהצלחה לכם" הוא חייך ונכנס לאחוזה. "אני אקח אתכם לאוסטין, הגיע הזמן שהוא ישלם על המעשים שלו" רן גיחך, הוא דילג לעבר המכונית. בזמן ששלושת בני הנוער הלכו אחריו. 'אבא..אני אשנה אותך..' קלייר חשבה בעצב כשהתיישבה במכונית. לוק הביט במכונית שנסעה משם במהירות. "אתה פשוט הולך לשבת אצל האדס ולצפות איך הם נלחמים על חייהם כדי שאוסטין ימות?" לוק הביט בלוציפר מזווית עינו. "אין לי כל ברירה, הלא כך?" לוציפר גיחך בעצב. "אתה הולך לראות את המוות שהאדס חזה מול עינייך, ולא לעשות כלום. חייהם של מלכי המוות קשים" לוק נאנח. "אומר מכשף המוות בעצמו" אמר לוציפר בכעס. "הכוחות שלי לא מסוגלים להרוג אלפי בני אדם, ואני לא שולט באף אחד ממקומות המוות בהם אתה והאדס שולטים. יש הבדל בין מלכי מוות לבין מכשפי מוות, אתם השולטים עלינו, כאשר האדס עומד בראש כולם" לוק חייך. "לוציפר. תהנה לראות את הילדים הללו סובלים, נלחמים על חייהם, תמיד ברחת מהמציאות של עצמך, אבל, למרות מה שקרה בעבר. תדע שאני עדיין מכבד אותך, ואם אי פעם תצטרך משהו אהיה כאן" לוק הביט בו במבט רציני כאשר הוא עזב את החדר. "למרות מה שאתה עושה עבורי לא אוכל לסלוח לך על העבר, לוק" לוציפר נעלם בענן אש גדול.
אוסטין הביט דרך החלון, רואה מרחוק את המכונית של רן חונה. "מארי, תכיני את הבית עבור האורחים המיוחדים שלנו" אוסטין גיחך. "כן אדוני" מארי קדה קידה ויצאה מהחדר. 'הגיע הזמן שניפגש שוב, קלייר' אוסטין גיחך.