הזדמנות- פרק 17

מנקודת המבט של עמית:
מכל הנשיקות שלו הצטמררתי. לא מספיק שזה היה בתוך המים ככה שהנשיקה הזו היא יותר מושלמת מאחרות, היה משהו בו שהרגיע אותי והנשיקות שלו עזרו לזה. לא האמנתי.. לא האמנתי שאני מכירה את הבנאדם כמה שעות וכבר יש חיבור כזה מטורף. לא האמנתי שלא הלכתי אחורה אלא גם הלכתי קדימה, מיוזמתי, לגרום לדבר הזה לקרות. הכל היה טוב מידי.. לא רציתי לחשוב על שום דבר אחר. שכחתי ממה שלא מעניין, לא היה אכפת לי שאני מתנשקת עם מישהו מלא בכסף, לא אכפת לי מזה שהוא בי"ב, לא אכפת לי מזה שהוא מכיר את אח שלי- התרכזתי בזה שאני באמת מרגישה, וזה קורה במהירות וזה אף פעם לא קרה במהירות, שאני מתאהבת בבנאדם. זה תמיד לקח לי זמן, ואחרי כל מה שקרה אני אמרתי לעצמי שמאוד קשה לי לסמוך על מישהו, מאוד קשה לי להיפתח ולחשוף מעצמי, מאוד קשה לי לשתף ומאוד קשה לי להיות בסיטואציה אינטימית עם בנאדם. איתו הכל היה רגוע.
"אני לא יכול.." אמר לרגע נועם.
"מה?.." שאלתי מופתעת.
"טוב לי מידי" הוא נאנח, "בחיים לא היה לי כל כך טוב".
"אני לא באמת מנשקת כזו טובה אז בטח יש לך ניסיון יותר טוב" צחקתי.
"אוי נו באמת" הוא צחק ונתן לי נשיקה קטנה.
"תודה" אמרתי בקול עדין.
"על מה?" הוא חייך וליטף את לחיי.
"על הכל.. על זה שהוצאת אותי מהמחשבות הרעות".
"באמת שאני לא עשיתי הרבה.. רק הבאתי אותך לפה".
"אם להיות איתך כנה לגמרי לא קרה לי בתקופה האחרונה לסמוך על כל כך הרבה אנשים".
"את רוצה לספר לי?".
"אפשר לצאת מהמים?" צחקתי, "גם נהייתי צמאה רצח".
"הספיק לך במים?".
"אמנם לא שחינו אבל מה שקרה במים היה יותר טוב מכל שחייה אחרת".
"מתוקה" הוא חייך ושוב התקרב אליי. הנשיקה הזו הייתה מחשמלת, בהתאמה מושלמת.

מנקודת המבט של נועם:
היא שמה מעליה את החלוק שוב. לראשונה זה הרבה זמן הרגשתי שאני מתחיל להתאהב במישהי. אמנם זה קורה מהר, ולפעמים אומרים שכשזה קורה מהר זה אף פעם לא מוצלח, אבל רגשות כאלה אי אפשר לעצור וכשזה מגיע וזה מרגיש טוב, אני גם לא אעצור את זה. לא אכפת לי שזה קרה תוך כמה שעות, זה הכמה שעות הכי טובות שהיו לי בערך כל חיי, טוב למעט הבר מצווה.
עלינו והתיישבנו על המיטה שלי. היא עדיין לבשה את החלוק ואני עברתי רגע בשירותים כדי להחליף למכנסיים נורמלים. התיישבתי לידה ושיחקתי בידה. הסתכלתי עליה. כמה שהיא יפה.. לא יכולתי. התחרפנתי מעצמי. איך לא ראיתי אותה עד עכשיו, איך לא שמתי לב.. איך לא פקחתי את העיניים. תמיד חיפשתי רחוק, חיפשתי בבתי ספר אחרים, חיפשתי עם חברים אחרים. הגורל הביא לזה שאני אמצא אותה באותה כיתה ואהיה שם לצידה כדי לעודד אותה.
"לפני שאת מתחילה להגיד משהו יש לי מה לומר".
"דבר" היא חייכה.
"כבר תקופה חיפשתי מישהי, מישהי שאני ארגיש טוב איתה ואסמוך עליה. אני יודע שאני מכיר אותך רק כמה שעות אבל תאמיני לי שאם הייתי מרגיש שזה מהר מידי או שאני עושה טעות הייתי עוצר לפני. אני אמנם חבר של השמיניסטים הפחות טובים, אולי יצא לך לשמוע, הסטוציונרים שיש כלפיהם כל כך הרבה האשמות. אני רוצה להגיד לך שאני לא כזה, לפחות אני לא כזה עכשיו. הבנתי שעשיתי טעות, בחופש הגדול שלפני כיתה י"ב דווקא כשכולם התחילו עם כל השטויות אני הפסקתי. הבנתי שאני פוגע פה באנשים ושאני לא מוכן לזה. ומאז חיפשתי קשר רציני, בכל מחוז אפשרי בערך" צחקתי, "חיפשתי ולא מצאתי. ואז את באת, וזה קסם שהתחברנו ככה, ואני בחיים שלי לא הרגשתי כמו שאני מרגיש כאן. אני מכיר אותך מספר שעות שאני יכול לספור על כף יד אחת.. ועדיין- הצלחת להזיז אצלי משהו שאף פעם לא קרה, ואני מרגיש איתך יותר טוב משהרגשתי הרבה פעמים. וזהו, ואני רוצה שננסה, ואני רוצה להיות איתך ולאהוב אותך, ולהרגיש שאת שלי". בחיים שלי לא דיברתי ככה. רק בדיעבד כשהבנתי מה אמרתי התפלאתי מעצמי. אני לא רגיל להגיד דברים כאלה כי הם מעידים על כל כך הרבה אמון, מה שלי לוקח הרבה זמן לתת בבנאדם.
"אני לא יודעת מה להגיד.." היא צחקה, "זה אחד הדברים הכי מרגשים שמישהו אי פעם אמר לי". חייכתי אליה והתקרבתי אליה שוב. זו הייתה הנשיקה הכי מושלמת שהייתה לנו.
"עכשיו אני מצטערת לבאס את האווירה אבל אני כן חייבת לך תשובות".
"אוקיי" אמרתי והתמקמתי בצורה יותר נוחה על המיטה, "דברי".
"יש סיבה לזה שמאוד קשה לי לחשוף את הגוף שלי, שקשה לי לתת אמון בבנאדם ובנים בפרט. כשהייתי בת שלוש עשרה אני נאנסתי, אף אחד לא ידע חוץ מאלון. אף אחד גם ממנו לא ידע עד לפני כמה ימים.. זה דבר שגם פגע בי וגם חישל אותי. יצאתי דמות הרבה יותר חזקה אחרי זה. הטינופת שעשה את זה, אני עד היום לא יודעת מי זה, אבל זה לא משנה, משנה המעשה. בעקבותיו העניין של לתת אמון בבנאדם הגיע עד לשפל המדרגה. היו ימים שלמים שהסתובבתי כמו רוח אחרי המעשה.. כרגע אני במצב יותר טוב". רגע רגע עצרו שנייה, היא מה?!
"את רצינית?" שאלתי בעצב.
"לצערי" היא אמרה.
"עמית.." נאנחתי.
"נועם זה בסדר" היא חייכה חיוך קטן, "היה ועבר".
"למה בעצם.. אף אחד לא ידע עד לפני כמה ימים? למה דווקא עכשיו בחרת לספר?".
"לפני כמה ימים קרה מקרה דומה".
"מה זה?!" הרמתי את קולי.
"אני לא נאנסתי לפני כמה ימים אבל אם אלון לא היה מגיע זה היה מדרדר לשם.. לצערי אני כן מכירה את הבנאדם, אפילו אתה מכיר אותו. אני לא רוצה שתכעס עליו אוקיי, זה לא המצב, זה היה ועבר ופתרנו את זה. הוא היה שיכור.. זה כמובן לא נותן לגיטימציה לנושא אבל אין מה לעשות מזה סיפור יותר גדול משזה היה. גם מזה יצאתי".
"את רוצה להגיד לי מי זה? אני מבטיח לא לעשות כלום".
"אמיר.. שמעוני". מה זה?!
"וואו" אמרתי ישר. הרגשתי את הכעס שלי עולה אל הראש. איך אפשר לפגוע בדבר הטהור הזה?!
"תודה שחלקת איתי.. באמת. זה לא מובן מאליו".
"הגיע לך" היא חייכה, "מגיע לך לדעת מה עברתי ולמה זה היה כל כך קשה. אבל אני אגיד לך בשיא הרצינות- אמון כזה כמו שנתתי בך, גם לספר את הדברים וגם בכלל להתקרב, לא היה קורה אם לא הייתי מרגישה משהו. מה שאני מרגישה אלייך.. וואו". חיוך ענק נפרש על פניי. "אלה תחושות שבחיים לא הרגשתי".
"אני מבטיח להיות שם בשבילך בשביל כל דבר, את מוזמנת להתקשר אליי בכל שעה ביום ואני גם אדאג לראות אותך בבית הספר. אני מבטיח שיהיה לך טוב ואני לא אפגע בך, אני לא מוכן לפגוע בדבר שהוא הכי יקר לי".
"כבר הכי יקר לך?" היא צחקה.
"אפשר שלא?" צחקתי ונישקתי לשפתיה.

מנקודת המבט של אלון:
נו היא כבר מדאיגה אותי. איפה היא?! אני יודע שהגיא ארבל הזה טמטם לה את המוח.. אולי היא אצלו? אולי הם הלכו לדבר? אני בדרך כלל לא מתקשר אליה כי אני סומך עליה ויודע שהיא יכולה להסתדר אבל עכשיו כבר אין לי ברירה זה רק בגלל שאני יודע מה עבר עליה בימים האחרונים. בדרך כלל אני בטוח שהיא יודעת מה היא עושה. היא אדם חזק יותר ממני זה בטוח.
"עמית" אמרתי כששמעתי את ההלו שלה, "איפה את?" שאלתי מודאג.
"דאגת לי?" היא צחקה.
"את הרי יודעת שאני לא דואג לך הרבה כי אני סומך עלייך, אבל בגלל כל מה שקרה..".
"אלון אני אוהבת אותך" היא אמרה בצחוק. וואו היא נשמעת מאושרת.
"איפה את?".
"אצל נועם ברקאי" היא אמרה. או, סוף סוף ילד טוב. אני לא חבר שלו או משהו אבל אני יודע שמכל החבורה הזו של צחי וזה הוא הילד הטוב. מה לעזאזל היא עושה שם?
"איך הגעת לשם?" צחקתי, "מה הקשר בינך לבין כל הבנים האלה? בואנה עמית מה נסגר?" צחקתי.
"הוא יקפיץ אותי הביתה קצת יותר מאוחר.. אל תדאג יא אח. מבטיחה לספר לך הכל אחרי זה".
"נו הוא מנשק טוב?" צחקתי. אין היא שקופה. רק הקטע הוא איך זה קרה. לפחות להיות איתו אני מרשה לה, השאר סתם חבורה של חארות, מניסיוני כתלמיד בשכבה הזו. היא צחקה צחוק גדול.
"כן הוא כן" היא צחקה. אוי אני אוהב לשמוע אותה מאושרת.
"יאללה נדבר אני לא אפריע".
"ביי מותק תודה על הדאגה" היא אמרה.
"ביי יא אחות עולם" אמרתי בצחוק והשיחה התנתקה.