ילד מפחם.
הוא היה תמים, רק רצה לגלות עולם חדש בעיניו הנעימות.
הוא היה עדין, רק רצה להרגיש שוב את כנפיי העורב מנוצות.
הוא היה מצויר, רק ילד חייכן וסקרן.
פחם שחור מילא את עיניו באושר ישן.
ובאותו יום, ציירו לו בלונים שחורים,
ופנים שרוצות לדעת, את אושר החיים.
וציירו לו עצים, אגם וכריות דשא צח,
אמרו לו לא להביט, לא להביט באגם,
כך יראה את השתקפותו הנוראה, גם.
אך כיצד יעצרו, ילד תמים וסקרן?
מלהביט ישירות אל תוך האגם?
וכך הוא עשה, לא יכל לעמוד בפיתוי,
הביט הוא על האגם, וראה את הגלוי –
חיוך נורא עלה על פניו, שמש שחורה
האירה את הבלונים המחייכים בחשכה,
עצים עירומים מעלים הזדקרו מעל,
ועיניו אכזריות, ושינוי זה עליו חל.
הוא השתגע ובהה באגם מבועת,
הרי מי זה? שאל את עצמו בלהט.
והתקרב הוא יותר מדי לשפת האגם,
ונפל הוא לעולם הנורא, ומשם לא קם.
תגובות (4)
וואו.
זה פשוט דהים! אין לי מילים.
יש בזה משהו נורא עמוק. וכרגיל וזה לעולם לא ישתנה (מקווה שזה תמיד ישאר כך), כן, הכתיבה המצוינת שלך!!
פוגה צ'אן המוכשרת.
וואו… מה היה בתמונה?…
מלאכים נופלים, עכשיו.
וואו…
פשוט…
וואו…