הסוד של מלסיה -פרק 13

פרק 13
הסתובבתי לאחור. היא היתה קטנת קומה, בערך בגיל שבע או פחות.
"אני מישהו לא מעניין במיוחד. מי את?" היא הביטה בי במבט חושד ושילבה את ידיה. אני חושב שהיא לא מתכוונת לספר.
"אני-"
"טופז!" נשמעה קריאה. "חיפשתי אותך, איפה היית?" נערה לבושה בשמלה אדומה בעלת כתפיות נפוחות מעט רצה לעברה. שערה הפזור התנופף סביבה. היא נראתה מוכרת…
רגע…
"למה נעלמת? אביך רוצה לדבר איתך." הנערה התנשפה והמשיכה להתקדם לעברנו. "וגם החבר שלך הגיע." טופז קפצה בהפתעה והסמיקה. "את צריכה… הו היי סיאל," היא אמרה לי בחינניות וקדה לעברי.
זאת גווין?!
"מה…?" ניסיתי אך לא הצלחתי לנסח את שאלתי.
"הו, נלה ורוזה החליטו לשנות מעט את מראי. הן אמרו ששערי נראה יפה יותר כשהוא פזור." הילדה החליפה מבטים בנינו ואז שאלה שוב. "מי זה?"
"זהו הנסיך סיאל, היורש של ממלכת פאנדום." הציגה אותי בפניה. הילדה הקטנה חייכה בניצחון וקדה לעברי. "אני היא נסיכת המלון, אחייניתו של המלך ויליאם."
התחלנו ללכת לעבר אולם הכינוסים. דמות עמדה בגבה אלינו מול המלך ודיברה איתו. כשהוא הסתובב טופז רצה לעברו. "אבא!!" היא הגיעה עד עליו ואז קדה לעבר ויליאם ואמבר.
אז זהו אדוארד, מלך המלון, חשבתי לעצמי בעודי בוחן אותו.
"גברת קטנה, מה שלומך היום?" שאלה אותה בחביבות המלכה. "שלומי טוב. מטפלים בי כראוי בארמון." ענתה. התקדמנו לעברם אך גווין משכה בזרועי אל עבר דלת שהיתה שם. היא סגר אותה אחרינו ורגליה התנודדו. אחזתי בכתפיה.
"מה קרה?"
היא לא השיבה ושימותיה הפכו כבדות.
לא שוב.
הנחתי יד אחת תחת ידה ואת השנייה תחת ירכה. הרמתי אותה, מוביל אותה אל מיטה קטנה שהיתה שם. החדר נראה כמו חדר הלבשה.
"גווין, גווין, מה את רואה?" שאלתי בלחץ. זו הזדמנות להוציא ממנה מידע. היא לא ענתה. כעבור כמה רגעים הרעידות שלה נרגעו.
אוקי…
היא חייכה לעברי בביישנות. "נלה יודעת על זה. היא עוזרת לי לשלוט ברעידות." רכנתי על ברכיי לידה וליטפתי את שערה.
"אני יכול לעצור את זה," פלטתי פתאום. "אני יודע מה גורם לרעידות שלך." היא התרוממה קדימה במהירות ומצחה התנגש במצחי. "אוץ'…" שפשפתי את מצחי בכאב.
"מה אני צריכה לעשות בשביל זה?" שאלה בתחינה. נעמדתי והתחלתי ללכת בחדר. לא הצלחתי להסתכל עליה.
"זה לא לעכשיו, אספר לך בפעם אחרת." אמרתי, וניסיתי להשוות רוגע לקולי.
"אבל-"
"גווין," אמרתי, מעט כועס. "אין טעם להתווכח. זו החלטתי." היא נשכה את שפתיה וקמה מהמיטה. רגליה עדיין היו חלשות. היא התקדמה עוד צעד אחד לעברי וקרסה.
היא הפילה אותי אחורה. ידיה נחו על חזי ומחצה נגע בשפתיי. היא התרוממה קצת ורגליה הסתבכו בשלי.
המוח שלי הפך שחור.
התגלגלתי מעליה וידי היו מצידי גופה. מבטי הצטלב עם מבטה והיא התנועעה תחתי באי-נוחות.
"על מה את חושבת עכשיו?" שאלתי.
"על זה שאתה קרוב מאוד עכשיו." ענתה.
"מה עוד?" המשכתי.
"על זה שאתה רוצה לנשק אותי." הרמתי גבות. "למה את חושבת שאני רוצה לנשק אותך?" התגרתי.
"אז אתה מכחיש?" השביה בהתגרות.
"אולי," עניתי. היא הברישה את שפתיה בשפתיי. "אז למה אנחנו בתנוחה הזאת?" היא ליטפה את צווארי בקצוות אצבעותיה, גורמת לעורי לרעוד.
"אתה רוצה נכון?"
ניסיתי לחשוב סדיר. ניסיתי להסיח את דעתי ממנה אך שפתיי בערו והדחף שלי רק התחזק וגבר.
"את מתגרה בי," הזהרתי. "את בטוחה שתעמדי בזה?" היא משכה את עורפי מטה ובדיוק כשעמדתי לאבד את עשתונותיי הדלת נפתחה.
הילדה – טופז, אם אינני טועה – עמדה בפתח הדלת והביטה בנו, המומה קצת.
מיהרנו להתנתק ולעמוד, מסדרים כל אחד את בגדיו.
"המשרתות ולואיז מבקשות לראותך, גווין, הן מחכות לך בחדרך." היא נשארה במקומה עד שגווין יצאה –לא לפני שהעיפה בי מבט מסמיק ופראי.
נראה היה שהיא באה להגיד לי משהו אך ברגע האחרון התחרטה ויצאה גם היא.
ניסיתי להרגיע את ליבי שדפק בקצב מטורף.
צנחתי לאחור על המיטה והעברתי את ידי בשערי. מה לעזאזל הלך פה עכשיו?!