קישקושים במחברת- פרק 1
אֳלקַנוֹר ישבה בכיתתה. המורה, הגברת מִרנַה, דיברה על כתיבת סיכום, אך שום מילה לא חדרה למוחה העמוס. אלקנור ציירה במחברת לשון והתנתקה מהסביבה.
"על מה היא חולמת הפעם?" צחקקה אחת הבנות שיושבות מאחוריה, אך אלקנור התעלמה ממנה. היא הביטה בציור שלה. זו הייתה נערה מוזרה בעלת קרניים ובגדי פרווה. היא נראתה אצילית, מבט מתנסה על פניה העדינות. שערה לבן עם קצוות סגולות ולידה חיה פרוותית לבנה, כמו דוב רק קטן יותר ובעל אוזניי תיש כמו של בנערה.
מעניין מה ציירתי, חשבה אלקנור, תלשה את הדף והכניסה אותו לתיק.
"אלקנור!" שמעה את גברת מרנה צועדת לעברה. גברת מרנה שלחה את ידה ותלשה את הדף מידה של אלקנור, "ריתוק. היום, שעה שמינית, בחדר המזכירה!"
הילדים הקרובים אל אלקנור גיחכו. "פעם ספר, פעם ציור." "פעם, היא לא שמה לב שהשיעור החופשי נגמר והמשיכה לקרוא עד השיעור עם המנהל, מר קורני." "איזו חנונית!"
"מספיק!" צעקה המורה והכיתה השתתקה, "עכשיו, מישהו מוכן להדגים תבנית של סיכום כולל?"
בשעה שמינית הלכה אלקנור לחדר המזכירה, שם חיקתה לה גברת מרנה ובידה כוס קפה. היה ברור שהיא לא רוצה להישאר בחדר המזכירה בדיוק כמו אלקנור, אך היא לא שינתה את דעתה.
"יש לי אסיפת מורים בעוד עשר דקות" אמרה גברת מרנה והביטה בי כשבידה השנייה ציורה של אלקנור. אלקנור רצתה למחות, שכן הנערה האצילית עמדה להירטב מהקפה הרותח ששתתה הגברת מרנה, אך היא לא אמרה דבר. אם היא תגיד, המורה לא תעזוב את הציור ואולי הוא אף ייזרק לפח.
הייתה שתיקה בחדר ואז רצה פנימה המזכירה: "הם מתחילים עכשיו!"
הגברת מרנה שפחה מאט קפה על הרצפה, "אוי לי, כדאי שאזדרז." היא הניחה את הציור על דלפק המזכירה בהסך דעת והלכה לכיוון הדלת. פתאום נעצרה, הסתובבה ואמרה: "שלא תעזי ללכת מפה לפני הצלצול! חדר המורים ליד הכניסה והדלת שם פתוחה, אין סיכוי שלא אתפוס אותך!"
אלקנור הביטה ברצפה, פניה מוסתרות מאחורי שערה החום הגלי. המורה, שנראתה מרוצה מעצמה, יצאה מהחדר.
אלקנור ספרה בליבה עשרים שניות לפני ששמעה את דלת חדר המורים נטרקת. חיוך קטן עלה על שפתיה האבות והיפות. אלקנור ידעה שעכשיו הגורם היחידי שיעצור אותה מללכת הביתה עם הציור האהוב שלה הייתה המזכירה, אך זו לא הייתה בעיה מכיוון שהשתעממה במהרה ולעיתים קרובות הלכה הביתה לפני זמנה.
כדי לאשר את יציאת המזכירה, ישבה אלקנור והכינה שיעורי בית לכאורה.
המזכירה צפתה בילדה השקטה חמש דקות ולבסוף, אחרי שאלקנור לא הרימה ראשה פעם אחת, יצאה מהחדר בנקישת עקבים.
אלקנור סגרה את מחברתה והכניסה אותה לתיקה, יחד עם הציור של הנערה המתנשה, שלרגע אחד היה נדמה כי חיוכה גדל.
אלקנור עלתה לחדרה שבקומה השלישית, אליית הגג.
התקרה באליית הגג הייתה נמוכה אך המקום היה רב. בחדר נחה מיטתה של אלקנור, שולחן הכתיבה שלה ואת הקירות והחלונות כיסו מלא ציורים; אנשים חמושים, לוחמות חרב, יצורים דמיוניים וכמה מפלצות ויצורים מאגדות ומיתולוגיות שונות.
למרות שאלקנור הייתה בעלת כסף רב מרוב האנשים בסביבתה, הייתה לה רק חברה אחת מהכיתה והיא הייתה דֵקִי, הילדה הלבושה בסגנון גותי שישבה לידה. דקי גם כן הייתה היחידה שלא צחקה על שמה הארוך ומוזר.
אלקנור אהבה את ציוריה, גם כשלא היה ברור מה הם. היא הוציאה את נערת התיש מתיקה ותלתה אותה עם נייר דבק על הקיר מעל מיטתה. היא לקחה טוש סגול ורשמה בתחתית הדף: סֵיילִיפֵה.
שם הולם, חשבה והביטה בדמותה היפיפייה של הנערה ובחייה המוזרה שלרגליה.
אלקנור הביטה סביב, היא עמדה במקום בעל גבעות ירוקות ומחנה אוהלים במרכזו, בדיוק כמו בציור שציירה בשיעור אומנות. אלקנור הייתה מודעת לכך שזה רק חלום, ובכל זאת, הכל הרגיש כל כך אמיתי.
פתאום ניגשה אליה דמות שחורת שיער, לבושה שריון מלא. על כתפה של הנערה נך סנאי קטן. איזה אירוני, היא נראת בדיוק כמו הדמות ההיא שציירתי לפני שנה, כשחשבתי שסנאים וארנבים על הכתף זה הדבר הכי חמוד שיש.
"זה לא יתכן" אמרה הנערה והביטה בי בפה פאור, אילו היא זאת שציירה מישהי שדומה לי ואני התממשתי לה לנגד עינייה הצהובות והחתוליות. "האם זו את? כן, זו כן! איך הגעת לפה? נו טוב, מה זה משנה. בואי, אקח אותך לנסיכה של הממלכה שמעבר לנהר."
"למי?" שאלתי.
הנערה הביטה בי אילו יצאתי משפיעות דעתי, "אל סייליפה, כמוון!"
תגובות (14)
והו! סיפור חדש!
צריך דמויות?
בבקשהבקקשהבבקשהבבקשה!!!
כן, בטח
את יכול גג ארבע
דרך אגב, יש לך הרבה פחות שגיאות מפעם, רק כותבים -מתנשא-, ולשן נקבה זה מתנשאת. -עליית- גג, מהמילה למעלה. ו-מחכה-, עם כ' מחקה עם ק' זה לחקות מישהו.
והו!
כבר מתחילה לעבוד.
תודה
פרק יפה :>
למרות שלמען האמת, שמתי לב לעוד שגיאה – אני מקווה שזה בסדר שאני מעירה לך – במילה האחרונה, אני מניחה שהתכוונת לכמובן.
ואם את צריכה עוד דמויות, אני יכולה לתרום כמה?
שם: אֵרוֹן אובסדיין
מראה: (אם אפשר הזוי, אם לא תגידי ואני אשנה.) שיער אדום בתספורת אימו, עיניים שחורות גדולות שנראות תמימות ממבט ראשון. עור חיוור כמו נייר, מגבו צומחים שרת זיזים אדומים (כמו של זוחלים למיניהם) שבדרך כלל מוסתרים מתחת לחולצה, יש לו קעקוע של נחש פיתון שעיניו תמיד נראות כעוקבות אחרי מי שמביט בהן, מסתלסל על יד שמאל (שהיא היד החזקה שלו.)
אופי: שקט, חסר ביטחון או הערכה עצמית. לא אוהב לריב ולא ממש עומד על דעתו, אבל אם הוא באמת מחליט משהו הוא לעולם לא יוותר על זה. יכול להיות סדיסטי וקטלני לפעמים, אבל הוא אף פעם לא אגרסיבי. קל לפגוע בו, ועוד יותר קל לעצבן אותו. רוב הפעמים שמישהו או משהו מכעיס אותו הוא פשוט שותק, אבל לפעמים הוא מתפוצץ בהתקפי זעם סופר-קטלניים. יש לו קרייב לדם, כשהוא רואה דם זה מעורר את הסדיזם שבו. הוא מתענג על המראה של הדם, על הריח שלו, על הטעם, הטעם המתכתי-חמוץ של דם אויבך. על מראה עיניהם מתרוקנות מחיים. יש לו נטיות קשות לשנאה עצמית, והוא שונא לשקר, אך עושה את זה בכל זאת. רק שלא יגלו על הנחש שלו.
רקע: שהוא היה ילד הוא היה משונה מעט, חסר ביטחון, מפוחד. אבל הוא הסתדר פחות או יותר, בערך בגיל שבע פרצה שרפה נוראית בכפר שלו, כל כך הרבה מוות היה שם… אבל הוא יצא משם בלי פגע, איך? טוב, זה כבר קצת יותר מסובך.
הלהבות עטפו הכל, והבתים עשוי העץ היבש נשרפו וקרסו, הוא היה במרכז הכפר ולא הייתה דרך מוצא, הוא חשב שהוא עומד למות, הוא ידע שהוא עומד למות. ואז דבר מופלא קרה, פתאום הוא ראה נתיב בריחה, מסומן הפחם על הקרקע בציור משונה, כמו נחש ארוך שהראה את הדרך לברוח בין ההריסות. הוא רץ אל היער לפי הדרך המסומנת, (שהמשיכה הרבה יותר ממה שהוא ציפה.) מקפיד לא לחרוג משביל הנחש. שהוא הגיע למקום מבטחים ראה שהדרך נגמרת, וציור הנחש מסתלסל על עץ גדול, לפתע הציור התעורר לחיים, והפך לנחש פיתון אמיתי בעורך של כמה מטרים. הנחש ירד מהענף, ניגש אליו, ודיבר. אך הקול לא בקע מפיו, אלא נשמע בתוך ראשו של ארון "הצלתי את חייך. וכעת, לתגמול שלי." קולו נשמע כמו לחשושים. ואז הנחש הסתער קדימה ונשך את כתפו, מיד ארון הרגיש מסוחרר ועייף, הוא ניסה לברוח אבל שריריו לא היו מוכנים לקבל את הפקודה. וכך הוא יכול היה רק לצפות בחוסר עונים שהנחש נחרך סביב זרעו השמאלית, והניח את ראשו על גב כף ידו של ארון, "זה יכאב." אמר הקול שבראשו. ואז נראה כי הנחש הפך לרותח, ושרף את ידו של ארון כאילו היה פיסת מתכת מלובנת שהוצמדה לעורו. והנחש החל לשקוע לתוך עורו של ארון בכאבי תופת, הוא התעלף מרוב כאבים ומהארס של הנחש. שהתעורר צורת הנחש הייתה חרוטה בעורו.
שמו של הנחש הוא פיתון, כך גילה ארון במהרה. והוא עדיין מדבר בראשו לפעמים, לוחש לו דברי שנאה. דברים כגון "יצור חסר תועלת." או "אוויל מכוער." כל פעם שארון מתפרץ, או עושה משהו סדיסטי מטורף ואלים זה כי פיתון שכנא אותו לעשות זאת, קולו של פיתון כמעט קסום, ויכול לגרום לאפילו אמבטיה בשמן רותח להישמע כמו רעיון טוב. ואם הוא -לא – מצליח לשכנא את ארון לעשות משהו… ובכן, אז הוא מכריח אותו לעשות את זה. פיתון יכול להשתלט על ארון במידה מסוימת, ואז עיניו הופכות לעיני נחש צהובות. אבל זה מסוכן מאוד לשניהם, ופיתון מוצא את זה מגעיל ביותר, לשהות בגופו של אדם, ולראות דרך עיניו חסרות הבינה. אם ארון ימות פיתון ימות איתו, וההשלטות הזו מרוקנת את מאגרי האנרגיה של ארון במהירות כזו שמספיקות חמש דקות של לחימה מאומצת בשליטתו של פיתון כדי להביא את ארון לאפסת כוחות, ומוות. לכן שפיתון יכול הוא מעדיף לשכנא את ארון לעשות את מבוקשו.
הרצון היחיד של פיתון הוא להרוס ולפגוע, ולהמשיך לחיות כדי שיוכל ליהנות עוד מההרס ומהפגע. הוא נהנה מעוד להתעלל בארון, להוריד את הערך העצמי שלו ולגרום לו לעשות דברים מחרידים, רק בשביל השעשוע שבלראות את התגובה שלו שהוא מבין מה עשה.
פחדים: אש, ורעש, ופיתון.
דרך אגב,קשקושים זה בלי י'
היו לא מעט שגיאות כתיב, כמו מאט – מעט, כמוון – כמובן, אליית – עליית, וכדומה. הייתי ממליצה לך לערוך את זה לפני שאת שולחת. בכל אופן, זה נשמע מאוד מעניין. וגם אני הייתי רוצה לתרום איזו דמות נחמדה. אפשר?
שכחתי כמנ דברים: שארון בשליטתו של פיתון הוא חזק מאוד, אבל לבד הוא פחות או יותר חסר תועלת. לא כי הוא חלש, לא ולא. אלא כי נפשו עדינה מידי בשביל להילחם ללא עזרתו של פיתון, אך עם הוראות מדוייקות מהנחש הוא יכול להילחם, לשכוח שהוא הורג בני אדם, או יצורים חיים.
לפעמים הוא שוכח שאם הוא מדבר בקול רם לא רק פיתון יכול לשמוע אותו, ואומר דברים שלא נראים הגיונים לאף אחד. לפעמים הוא גם מושפע מדברים שפיתון אומר לו, מעציב או מכעיס אותו, עוד דבר שגורם לאחרים להרים גבה. לדוגמה הוא עלול להתחיל לבכות ללא כל סיבה נגלית לעין, או לצחוק פתאום סתם ככה.
תודה רבה לכולכם
שם: איווי אמילי אווה אוסטון
מראה: שיער כחול בהיר ארוך, עיניים זהובות כדבש. יש לה שלושה פסים דמוי שפם-חתול על כל לחי מאז שהיא נולדה. היא נמוכה יחסית וקטנת-גוף, אבל יפה מאוד. היא טוענת לשנוא את תשומת הלב שהדבר מעניק לה, אך נהינת ממנה בסתר ליבה.
אופי: צינית, חצופה, שונאת שאומרים לה מה לעשות. יכולה להיות חביבה מאוד אל החברים, אבל לעצבן את איווי אוסטון זה עניין מסוכן. היא לוחמת מצויינת ומצטיינת בקרב פנים אל פנים, למרות שאסטרטגיה זה לא הצד החזק שלה. היא מגוננת מאוד ותשמור בכל מחיר על חבריה, לפעמים אפילו יותר מדי. היא נקמנית מאוד ולעולם לא תשכח עוול שנעשה לה או לאהוביה.
רקע: היא ואחיה שמבוגר ממנה בשלוש שנים היו יתומים, הוריהם נהרגו בתאונה שלושה שבועות אחרי שאיווי נולדה, ומאז שיכלה לזכור חיו בבית יתומים קר וקשה. היחס שם היה נורא, במיוחד עבור השניים האלה, איווי שלא יכולה לסבול שאומרים לה מה לעשות, ואחיה עדין הנפש. שאיווי הייתה בת עשר ואחיה שלוש עשרה הם החליטו לברוח. אחרי אין ספור נסיונות (ואין ספור עונשים אכזריים.) הם הצליחו, שנה מאוחר יותר. (המשך הרקע אצל אח שלה.)
והנה האח:
שם: אסטר אדם אייס אוסטון (איווי קוראת לו באום.)
מראה: שיער לבן לגמרי ועיניים זהובות כדבש, אבל כאן נגמר הדמיון בינו לבין איווי. הוא גבוה, וכתפיו לא רחבות במיוחד. פניו נאים בצורה שקשה להתעלם ממנה, אך הוא באמת ובתמים מבועט מכל תשומת לב שהעניין מעניק לו.
אופי: שתקן, עדין, ביישן, מתאים את עצמו לסביבה, לא דומננטי ולא אגרסיבי בשום צורה. לוחם מצויין, גם במישור המחשבתי וגם במעשי, אך פחות טוב בקרב פנים אל פנים. הוא מאוד חכם אבל הרוב לא יודעים את זה. הוא אוהב תשומת לב במידה מסויימת, אבל יותר מדי ממנה מפחידה אותו. אין לו משהו ספציפי נגד מגע, אבל זה דורש מידה מסוימת של אמון בשבילו. בדרך כלל הוא לא מדבר אלא אם מישהו פונה אליו, וגם אז הוא ממעיט במילים ככל האפשר. הוא אף פעם לא מתרחק מאיווי ליותר מכמה שעות בעיקר בגלל שהיא "המתורגמנית" שלו, ככה הוא קורא לזה. היא היחידה שמבינה איך הוא חושב. קשה לו לקרוא הבעות פנים ומצבים חברתיים. לעיטים קרובות איווי צריכה להסביר לו למה מה שהוא אמר או עשה לא מתאים למצב. הוא לא ממש מבין את הרעיון של 'אמת שאף אחד לא רוצה לשמוע.' או 'צנזורה מחשבתית.' צורת המחשבה שלו מאוד מסובכת ואפילו איווי לא תמיד מבינה למה הוא מתכוון. לכן הרבה פעמים הוא מפרש הכל למטאפורות פשוטות, הרבה פעמים כוללות קסמים או מכשפות. (הרגל שנשאר לו מהזמנים בהם איווי הייתה ילדה קטנה.) לפעמים הוא מאוד בוגר, אפילו יתר על המידה. ולפעמים הוא מתנהג וחושב כמו ילד בן שש.
רקע: לו היה יותר קשה מאיווי בבית היתומים, לא היה מקום לילד עדין נפש ובעל צורת מחשבה יחודית כשלו בבית היתומים הקשוח. העונשים הגופניים שבעיקר עצבנו את איווי גרמו לו לצלקות נפשיות קשות, אולי בגלל שהוא זכר מה היה לפני זה, הוא זכר את ההורים שלהם, גם אם בקושי, הוא זכר. ושאיווי הציעה לו לברוח היסס קצת, אבל החליט להצטרף. בזכותו הם גם הצליחו בסופו של דבר. בהתחלה הם חיו ברחוב, וכמעט גוועו ברעב בכל רגע נתון. לא הרבה נתנו כסף קטן לילדה שהתחצפה אליהם, ולילד שאפילו לא דיבר. עד שיום אחד, הם שיחקו שח-מט (בלוח וחיילים שעשויים מיריעת פח ישנה.) אסטר כמובן היה אסטרטג מדהים, אבל גם איווי לא הייתה פראיירית. והמשחק הפך למערכה מרתקת של אסטרטגיה וידע, וצופים התאספו סביבם. בסוף המשחק (בו אסטר ניצח.) ניגש אליו אחד הצופים ואמר שהוא כישרון טבעי, אך האיש הזה לא היה צייד כישרונות, לפחות לא מהסוג שהם חשבו שהוא. אסטר כמובן פנה לאיווי בשאלה, מה לעשות? איווי נחלצה להגנתו של אחיה, ושהאיש גדול-הגוף התעקש, ואף שלח את ידו לתפוס את כתפו של הילד, היא סובבה את מפרק ידו, בעטה ברגליו, וחבטה בראשו בעזרת מוט ברזל באותו הזמן. האיש לא נראה זועם אלא דווקא מתרשם, והוא הציג את עצמו בתור ג'קסון ויבר, מעסיקם החדש.
מאוחר יותר התבררו כוונותיו האמתיות של ג'קסון ויבר, ראש אימפרית הפשע שראה באיווי ואסטר מתנקשת ולוחמת מדהימה, וטקטיקן עם פוטנציאל אדיר. וככה הפכו השניים למנקשים הכי מוצלחים ומבוקשים בכל העיר הענקית, את שורותיו של ג'קסון ויבר הם עזבו ממזמן, וכעת פועלים על דעת עצמם. הם זכו לכינוי המפורסם, אותם שני שמות שאין אדם בממלכה שלא שמע אליהם, הטגריס הכחול והזאב הלבן. הרוב לא יודעים באמת איך הם נראים או את זהותם האמיתית, ומי שכן כנראה מעורב באחת מן אימפריות הפשע של האזור. הרבה שמועות מסתובבות עליהם, אך כל מה שיודעים הוא שהטגריס היא אישה נמוכה, היא עושה את הדיבורים. הזאב הוא גבר גבוה ודק, הוא לא מדבר, רק הורג.
אומיגוד!
איזו דמות מושלמת!
תודה לך:)
ממתי את מדברת ככה?
את נשמעת כמו… איך אני אגיד את זה בעדינות… קצת…
קצת פקצה…
זאת אומרת, אומייגד? באמת?
אני דורשת שתחזרי להישמע כמו סמג' שאני מכירה ואוהבת.
ושתמשיכי.