אני כאן שוב..

אתה מביט עליי בתמיהה, לא מאמין שאני שוב כאן..
אני רואה בענייך כאב שלא ראיתי כבר שנים,
אני מאמינה שאתה שמח אבל רואה שאתה כאוב..
אתה לא מבין, אני מחכה..
אתה בוכה ,אני שותקת .
אני מכירה אותך זה מה שהיית רוצה שאני יעשה,
אבל קשה לי בא לי לחבק אותך אבל אני עומדת רק מסתכלת על הדמעות שנופלות אטאט ועל העניים הכואבות..
אני רוצה להגיד לך מה עברתי,אבל אני צריכה לשתוק רק לראות אותך דומע!!
"אני אוהבת אותך" נפלט לי בטעות .. ועם המשפט הזה התחלת לבכות חזר יותר,ואני עומדת ושותקת מחזיקה את עצמי לא להישבר אתה מביט בי ואז הולך אני נשארת לעמוד שם ולהסתכל עליך מתרחק .
וזה כואב, כואב לראות את האח שלך נשבר.
הסתובבת אליי עם מבט מאשים ,התקרבת אט אט ופתחת את פיך וסגרת אותו..היה בא לי להוציא לך את המילים אבל אתה השארת אותם בפנים בתוך הלב שלך שמתרסק..
אז החלטתי להתחיל לדבר לספר לך כל מה שעברתי עמדת והנהנת ולי ניהיה קשה שלא דיברת..
אחרי שסיימתי בהית בי שוב באותו המבט ואמרת "ואני הייתי פה בלעדייך" לרגע חשבתי שהוא מגזים,שהוא לא יכול להשוות בין הדברים אבל שתקתי ונתתי לו חיבוק חיבוק שלא ייגמר לעולם ולחשבתי לו בשקט"אני כאן שוב,תרגע לעולם לא אעזוב אותך" חיבקת אותי חזק כאילו אתה שומר עליי שלא אברח.
כך ישבנו חבוקים שעות ארוכות.
שקמתי לא ראיתי אותך נבהלתי וראיתי מכתב קטן ליידי "עכשיו זה תורך להיות בלעדיי" צרחתי..פחדתי שיקרה לך משהו…
עכשיו אחרי חודשיים בלעדייך אני מבינה כמה צדקת,כמה קשה להיות בלעדייך פה..