אליפות- לוקחים רק בגמר!

היה בא אלי אז היית מסתכלת לו בעיניים. אני יודעת שלא הייתי מצליחה להוציא מילה. הייתי עומדת שם לידו, משותקת. אם היינו ליד אנשים הייתי זורמת כרגיל מנסה להתחמק. ואם היינו לבד הייתי פשוט רועדת. רועדת מקור שבטח הייתי מרגישה בכל גופי. הייתי רוצה שפעם אחת הוא יבוא ויחבק אותי ולא רק יזרוק לי איזה 'הי'.
אבל..
אם הוא באמת היה בא ומחבק אותי הייתי נסגרת. כזו אני.
כאילו לא מבינה מה רוצה ממני.
אבל היום.
אחרי השנה הזו. הקשה.
אחרי שעברתי איתו כל מה שעברתי ~בתור ידידים~, אחרי שהוא אהב מישי אחרת והרס לה את החיים. אחרי שהמישהי הזו הייתה החברה הכי טובה שלי ששקרה לי בפנים כשהם היום חברים; אחרי שבכיתי מלא, שהתפללתי; אחרי שבכל פעם שהוא עבר ליד הלב שלי פעם חזק כך שבקושי יכולתי לנשום; אחרי שבכל פעם שיצאתי מהבית קיוויתי לראות אותו; אחרי שכל פעם שהוא לא בא לבצפר התעניינתי למה; אחרי כל זה,
אני כבר לא יודעת מה באמת אני רוצה.
אחרי כל השנה הזו, אחרי שכמעט התעלם ממני למרות שידע שאהבתי אותו,
הוא יכול ללכת לספר לכולם,שהייתי שמחה וליבי נשבר. שהיה לי קשה אבל עמדתי. שאולי הוא ניצח.
אבל כיום אני יודעת שמה שלא הורג- מחשל. ואולי אני עדיין רואה אותו וקשה לי ואני כל כך רוצה שהוא יבוא ויגיד לי שכן אכפת לו ממני.
אבל…
אולי הוא נצח במשחק- אבל אליפות לוקחים רק בגמר.
והגמר שלי יהיה שאני אמשיך בחיים. ימצא מישו אחר. שיתייחס אלי כמו נסיכה.
ואיך אומרים? לפעמים לא צריך ללכת רחוק, ומה שאת צריכה נמצא כאן קרוב.
ופקחתי עיניים ופתאום גיליתי ילדים שגרים מולי, שגרים רחוב לידי, שחושבים עליי כל היום. ואני התרכזתי רק בו.
והיום מצאתי את מי שאני אוהבת באמת.
ואיך אמרתי? אליפות לוקחים רק בגמר.
אני את האליפות שלי לקחתי.